אוּלַי אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת

אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה אוּלַי אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת (אפרת שמעוני טוטיאן)
אני לא חושב שבאמת עבר רק שבוע מאז שישי שעבר.
כל יום נדמה כמו שנה.
הייתה שמחה גדולה אצלנו בבית, עם בר המצווה של בני הבכור.
היה מאוד מרגש אבל קצת מעייף וגם קצת מוזר לחגוג ומין הרגשה של ציפוי שקוף שמכסה את כל הרבדים של החוויה ואתה מרגיש שאתה נוגע-לא נוגע, נמצא ונפקד.
ומאז, החיים חזרו אל מסלולם הכואב, והפצוע, וחסר הודאות.
במפגש מיוחד שעשינו בחווה שאלנו את עצמנו "למה אתה מתגעגע?" והתשובות היו מלאות דמעות. לשקט, לתמימות, לודאות, להעדר הפחד, לתחושה שהבית הוא משכנך הבטוח...
וגם ישבתי השבוע עם מטופל חדש שהגיע אליי, אחרי שראה ועבר כל כך הרבה דברים קשים באותו בוקר ארור של שמחת תורה ובימים שאחריו. ופתאום עלתה לי איזו תובנה, שלא נראה לי שהיא מחדשת משהו למישהו, אבל באותו רגע היא נגעה בי ובו: שהפוסט טראומה היא לא בעיה או תקלה אלא להיפך – היא סימן לבריאות נפשית. הרי נפש לא יכולה שלא להישרט מזכוכית. אם הוא היה רואה וחווה את כל הדברים המזעזעים האלו ונפשו לא הייתה נפגעת – זה מה שהיה מדאיג, ולא להיפך. אני זוכר שבתחילת המלחמה היינו אומרים לצוותים הרפואיים שלנו שלא נוכל למנוע מהם להישרט אבל נוכל לעזור להם להתמודד עם זה.
וכשמסכימים לחוש את זה בעומק, זה עושה איזה הבדל. אולי אני לא פגום או חלש או חולה. אולי אני לא צריך להתבייש במה שאני עובר. זה מה שהיה אמור לקרות לנפש בריאה. ועכשיו אני צריך לטפל בה ולהחזיר לה את כוחה ואת אמונתה בטוב שקיים גם הוא בעולם.
פוסט טראומה היא לא מחלה או בעיה. היא סימן לבריאות נפשית.
והשיר הזה של אפרת שמעוני טוטיאן, במעט מילים, קצת מתכתב עם זה. הכאב שאתה עובר עכשיו, הסבל שאת נושאת – הוא מה שאמור להיות עכשיו. אני יודע שהוא מאיים להכריע אותך, אבל את יכולה לו. ומכאן אתה גם תמשיך לחיות.
Comments