אַחַת לְמֵאָה שָׁנָה

אַחַת לְמֵאָה שָׁנָה אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר, חוֹפֵר בּוֹר גָּדוֹל וְקוֹבֵר בּוֹ אֶלֶף פִּיּוֹת, אֶלֶף זְרוֹעוֹת, אֶלֶף זוּגוֹת עֵינַיִם וְעוֹדאַלְפֵי אֵבָרִים שֶׁגִּדַּלְתִּי עַל פְּנֵי גּוּפִי בְּאַרְצוֹת הַשֶּׁפַע הַגָּדוֹל. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה אַחַת לְמֵאָה שָׁנָה, יוֹצֵא אֶל הַמִּדְבָּר, קוֹרֵעַ מֵעָלַי אֶת הַמְּיֻתָּר וְחוֹזֵר אֶל מְקוֹמִי הָרָגִיל, מוּזָר לְאַחַי שֶׁשָּׁכְחוּ צוּרַת אָדָם וְלוֹ מִסְפַּר אֵבָרִים כְּמִסְפַּר אֶבְרֵי תִּינוֹק. וּמִכֵּיוָן שֶׁמּוּזָר אֲנִי לְאָחִי הֲרֵי אֲנִי נַעֲשָׂה מוּזָר לְעַצְמִי, וּמַתְחִיל לְגַדֵּל יָד עַל יַד, עַיִן עַל עַיִן, רֹאשׁ עַל רֹאשׁ, עַד אֲשֶׁר אֶכְרַע תַּחַת הַמַּשָּׂא, אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר אֶחְפֹּר בּוֹר גָּדוֹל, אֶקְבֹּר בּוֹ וְכֻלֵּי וְחוֹזֵר חָלִילָה וְהַמִּלְחָמָה הַזֹּאת אֵין לָהּ סוֹף וְהַצְּעָקָה הַזֹּאת אֵין לָהּ סוֹף וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת תַּעֲלֶה עַד אֵינְסוֹף (ישראל חברוני)

אני גר בספר המדבר, בין ארצות השפע הגדול לבין המדבר העצום, הריק, העירום, שמלמד אותי שוב ושוב את חשיבות הענווה, את סוד הדברים הפשוטים, את היכולת להתקלף ולהשיל שכבות של מיותר המכבידות עליי ולהישאר עם מה שיקר ומהותי עבורי. אני גר בספר המדבר לא סתם, רציתי להתרחק מארצות השפע, אבל גם לא להתנתק מהן ולהתבודד מהעולם. אז אחת לכמה זמן יוצא גם אני אל המדבר הגדול.

חזרתי ממנו היום פעם נוספת עם קבוצה, המדבר שאני רגיל לבקרו בעיקר בחורף. היה חם אך התרגלנו מהר לחפש את הפשוט. פת לחם, צל ומי באר. מה עוד דרוש לו לאדם. התאמנו בלהסכים לשמוט ולהשיל את מה שאני יודעים כדי להתחדש, לגלות את מה שנסתר מן העין אך נמצא שם מעבר ונפרש עד אינסוף. התמסרנו לחום, צנחנו לאדמה, נתנו את עצמנו ללילה ולכוכבים. חזרנו עייפים אך קלים יותר, עם עור שזוף ובוהק מאור הלב. המילים הנהדרות אלו של משורר המדבר לקוחות ממחברת שירים שהתגלגלה אליי לפני כעשרים שנה, וכוחן לעורר אותי משנתי יפה עד היום.