אִי אֶפְשָׁר עִם הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת

"אִי אֶפְשָׁר עִם הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת. הַשְּׁלֵמוּת מֻשְׁלֶמֶת מִדַּי. קָשֶׁה כַּמָּוֶת. מוֹנַעַת מִמְּךָ לִנְשֹׁם. עוֹשֶׂה אוֹתְךָ מְגֻחַךְ בַּפֶּה הַפָּעוּר. אִי אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל בִּשְׁלֵמוּת לִשְׁתּוֹת בִּשְׁלֵמוּת לֶאֱהֹב אַהֲבַת מְתֹם. מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתָּ דָּבָר מֻשְׁלָם. זֶה מֵצִיק? - רַק אִם הַשְּׁלֵמוּת נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף: הָיָה כְּמַלְאַךְ! - מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל מַלְאָכִים יֵשׁ מַלְאָכִים חַסְרֵי כָּנָף יֵשׁ מַלְאָכִים צְמֵאִים כְּצִפּוֹרִים בְּיוֹם שָׁרָב..." (טוביה ריבנר)

ביום חמישי נחתנו חזרה בארץ מבולגריה היפה. הסתיו התחלף בקיץ לוהט. היערות והאגמים והנהרות התחלפו במדבר צהוב ואובך כבד באוויר. אבל גם תחושת הזרות למקום שלעולם-לא-אהיה-שייך-אליו התחלפה בתחושה שכאן בית. אני רוצה לספר קצת איך היה לנו דרך אנקדוטה קטנה. בצירוף מקרים שנינו קנינו טלפונים חדשים לפני הנסיעה, בידיעה שהמצלמה גדולה ומיושנת כנראה כבר לא נשתמש.

ואז התחלנו לצלם והתמונות שהתקבלו באחת המצלמות נראו במבט ראשון יפות הרבה יותר מאשר בשנייה. אבל ככל שעבר הזמן שמנו לב לשני דברים: האחד, שהתמונות רק נראו טוב אבל כשהעמקנו ראינו שהאיכות שלהם ירודה עד מאוד. השני והמטריד יותר הוא שהתמונות נראו טוב יותר מהמציאות.. בהתחלה זה משך את העין אבל אחר כך עייף וגרם לה לפקפק במה שהיא רואה, ולבסוף השאיר תחושה של זיוף עמוק.

ואני חושב על כל התרבות הזו שלנו שלא מוכנה להסתפק במה שיש ודוחפת אותו אותנו עד לקצה. הכל צריך להיות יפה ומושלם כדי שנתפעל ולו לרגע, אבל אחר כך נרגיש את הריקנות כשנפגוש את הפער.. אז איך היה לנו בבולגריה? לא היה מושלם! היה מרהיב ונפלא וגם אינטנסיבי ומתיש. היה זמן משפחתי שאין כמוהו, שבועיים רק אנחנו בלי מחוייבויות ועיסוקים אחרים, אבל גם רק אנחנו עם הריבים בין הילדים והצחוק והצעקות.. פגשנו נופים נפלאים שהעין לא שבעה מלראות אבל גם מדינה ענייה, מזדקנת ומתפוררת. ובעיקר, חזרנו עם הרבה הרפתקאות והווי משפחתי מיוחד, בתחושה שזה חיבר בינינו יותר, וגם שעכשיו אנחנו צריכים חופש מהחופשה..