אָדָם צָרִיךְ לִרְצוֹת

אָדָם צָרִיךְ לִרְצוֹת, וְכַאֲשֶׁר אֵין רָצוֹן, צָרִיךְ לִרְצוֹת שֶׁיִּהְיֶה רָצוֹן, וְכַאֲשֶׁר גַּם זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל, צָרִיךְ לִרְצוֹת וְלִרְצוֹת וְלִרְצוֹת. (רבי בונים מפשיסחא)

הרצון לחיות שנובט מתוך אדמת הנפש, מעורר גם את הרצון למות או העדר התשוקה או פשוט דיכאון.

לפעמים אנשים מהלכים כמתים, חיים, מתפקדים לכאורה, אוספים את הילדים מהגן, מכינים ארוחת ערב, אבל בפנים הכל כבוי.

בתוך אימי המלחמה, המשמעות והרצון והשמחה והטעם התכסו בחול, נשחקו במים, ואף אבדו.

ומתוך המגע עם אנרגיית החיים של הטבע ושל העולם משהו מתעורר, ניצוץ להבה, קורטוב של חיים. אנחנו רואים איך הפנים העצובות מקבלות מעט חיות, איך הגוף הנוקשה מקבל גמישות, איך האנרגיה מתחילה לנוע ולהניע. אבל אל מולה ניצב המוות במלוא עוזו. העצב. הסתמיות. העדר הרצון. היאוש וחוסר בתוחלת. תחושת הנטל על הסביבה.

כל כך הרבה דברים מציעים להם - טיפולים, קורסים, סדנאות, מסעות וריטריטים בחו"ל ועוד ועוד, וכל כך קשה להבין איך זה שהם לא רוצים כלום, שאין להם מושג מה הם רוצים, שאבד הרצון. ואת מי שמסביב זה מבהיל ומעורר חרדה ורוצים מייד לפתור ולתקן את זה.

ומה אם זה לא עובד? כי את הנפש אי אפשר לתקן כמו שמתקנים שולחן עץ שנשבר. אז אנחנו עם זה. מנסים לשאוף פנימה עוד אנרגיית חיים. מהאדמה אותה אנו עובדים, מהסוסים האצילים, מהיער, מהמוזיקה, מהעץ המתגלף, מהאוכל הטעים והמזין.

וכמו שאומר רבי בונים מפשיסחא, לרצות שיהיה רצון,

ולרצות ולרצות ולרצות.

וזה בעצם כמו

להתגעגע אל החיים.