אֵיךְ לִפְרֹחַ אוֹתִי תְּצַוֶּה?

אֱלֹהִים, אֵיךְ לִפְרֹחַ אוֹתִי תְּצַוֶּה? שָׁתַלְתָּ בִּנְהַר הַמָּוֶת חַיַּי. הַבְּתוֹךְ דָּם אַחִים לְלַבְלֵב? עֲנֵה: הֲלִלְבֹּשׁ אֹשֶׁר, הֲלִגְמֹל פְּרִי, מוּל גּוּפוֹת בְּלִי יָדַיִם מוּל גְּוִיּוֹת בְּלִי פָּנִים? עֲנֵה - - - (זלדה)

מדי שישי, כשאני מתיישב לכתוב כאן, אף פעם כמעט אין לי רעיון. אני לא חושב או מתכנן אלא פשוט לוקח כמה רגעים להתבונן על השבוע האחרון בחיי, בחיינו, ושם לב אילו תחושות מתחילות לעלות בי ולאן הן מנשבות. לפעמים, פשוט מדפדף אני בין מאות השירים והטקסטים שאני מלקט כבר כמה שנים ושם לב מה צד את לבי.

לא הרעיון הוא זה שמוביל אלא הניצוץ.

לא הראש כי אם הלב.

כך גם היום. אנחנו כמה ימים לפני חג הפסח. בשנה שעברה ערכנו ליל סדר מקדים ליד מיטתה של אמי בבית החולים. זה היה שבוע אחרי שההליך הרפואי שתלינו בו תקוות לא צלח. אני חושב שאז כבר ידעתי שנפשה וגופה לא יצליחו להתאושש. כעבור חודש היא הלכה לעולמה. היה זה פסח עצוב, אמי הייתה בחיים אבל לא ישבה איתנו לשולחן החג, גם חמי שנפטר כמה חודשים קודם לכן. היינו כמעט כיתומים גמורים. היה זה חג פסח עצוב למדי.

והנה, שנה חלפה, ושוב חג פסח עצוב עד מאוד. אין שום חגיגיות באוויר. אין סיבות טובות לשמוח. החטופים שאינם עמנו, המשפחות השכולות, הפצועים הרבים, אלו שכבר חצי שנה מחוץ לביתם או שבהלה אחזה בילדיהם או סתם נושמים את האוויר של המתחולל כאן ואינם מצליחים להירגע. אנחנו עדיין בתוך ולא אחרי. אין אפשרות להתרחק ממה שמתחולל. גם האביב אינו מצליח לנחם, ותיכף חולף הוא. אווירה דיכאונית שורה בלבבות, והרי זה כה טבעי. אבל האם לא בכך ניצחו אותנו הבאים לכלותינו? במידת מה. ויחד עם זאת, רוחנו אינה נשברה, רק שפוף ועצוב הלב. מותר לו גם זאת. שאלה אז זלדה בימים בהם החלו להגיע לארץ ידיעות על אסון ליהודי, אירופה, ושואל זאת היום אני, שברור לי שמשהו ממנה זורם גם בי:

הֲלִלְבֹּשׁ אֹשֶׁר, הֲלִגְמֹל פֶּרִי?