אֲנִי עוֹנֶה: הִנְנִי

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אוֹמֵר לִי הָרֶגַע. אֲנִי עוֹנֶה: הִנְנִי. (סיוון הר שפי)

נוכחות היא אחד משלושת שערי הריפוי של 'התקרבות', והראשון והרחב שבהם. דרכו אנו צועדים אל השערים הבאים של טבע ורוח. שלושה דברים שחסרים בעולם שלנו היום. היכולת הגופנית להאט, היכולת הנפשית להשתהות ולהיות במגע חשוף עם מה שישנו או איננו. היכולת להגיד ולהיות "הנני" עליה כותבת המשוררת סיון היא משהו שאני מנסה לטפח, ויש הרבה דברים שיכולים לעמוד בדרכה או לעמעם אותה.

אתמול היה יום מרגש במיוחד בשבילי, בבוקר מפגש פרידה מהקבוצה המיוחדת של המחזור הרביעי של הקורס השנתי, ובערב אירוע יומולדת 40 לאשתי היקרה שארגנתי עבורה. בבוקר מפגש עם חבורת נשים שנכנסה לי עמוק בשנה האחרונה עמוק ללב, ובערב חברים ובני משפחה שחלקם נמצאים שם כבר עשרות שנים.. והיה קסום ומרגש ומשמעותי, אבל כאילו משהו בי לא היה שם עד הסוף לגמרי עם כל החוויות והתחושות. התרגשתי מאוד בערב כששרתי לאשתי היקרה את השיר שלנו מהחתונה (עם כמה שינויים קלים), וכאשר נפרדנו בבוקר בטקס פרידה מתגלגל והתמוגגתי מהמילים והמחוות, אבל מבחינה רגשית היה משהו שנותר קצת חסום.

בהתחלה חשבתי שיש משהו שאנחנו לא ממש נפרדים בקורס כיוון שכמעט כל חברות הקבוצה ממשיכות בשנה הבאה לתכנית ההמשך (כך שבשנה הבאה יהיו שתיים כאלו), אבל הרגשתי שיש שם עוד משהו: שבשנה הארורה הזו, עם כל כך הרבה כאב ואבל ופרידות מסביב כל הזמן, אנחנו לא יכולים להיות לגמרי במגע עם עוד פרידה, שהיא גם לא עניין של חיים ומוות, ולכן אנו קצת מחוצה לה. וגם בערב, שהיה מרגש ונפלא ומשמח, גם שם זה לא היה שלם, כמו המלחמה פגעה ביכולת של כולנו לשמוח אבל גם להיות במגע מלא עם הכל. אז זה קצת כואב לתפוס את זה אבל אולי גם קצת משחרר שזה לא משהו בי אלא באוויר שאנו נושמים כאן השנה. וככה זה עכשיו. כמו שהנשימה אינה עמוקה. כמו שאי אפשר להרפות ולהניח כמו מקודם. כמו שתמיד יש מועקה בלב. ואפשר לקוות שמתישהו זה יתפוגג ונשוב להיות כמו שהיינו פעם.