אַשְׁרֵי הַבּוֹכִים

אַשְׁרֵי הַבּוֹכִים, כִּי אֵין בְּנִמְצָא דִּמְעָה לֹא טְהוֹרָה. (אנדרה פרוסאר)

גבר יושב על כיסא פלסטיק באמצע רחוב ובוכה את נשמתו. דמעותיו לא מפסיקות לזלוג. אם היה שקט מסביב אולי קולו היה נשמע. בוכה לכמה רגעים ארוכים ולא על משהו מסוים. פשוט ככה. את כל מה שהצטבר והוחזק בתוך גופו ונפשו, את הצער שאין לו מילים, את הפחד מהלא נודע. הסיפורים והעיסוק בשבים מהמלחמה שחייהם הקודמים אבדו להם, החדשות העצובות, המאמץ הבלתי נלאה להמשיך בחיים למרות הכל.

הגבר הזה הוא אני, בצהרי יום שישי, בכיכר החטופים בירושלים.

השירה בוקעת את כל החומות. את ההדחקה וההחזקה והניתוק והחיץ ביני לבין העולם, שרק לפני שבוע כתבתי עליו, וחשתי אותו בכל גופי. ואז הייתה שבת ולראשונה שמחה עילאית עם שחרור ארבעת החטופים. ואז שישי הזה, בכיכר, עם דמעות זולגות על הלחיים. פריקה של כל המטען הרגשי שהצטבר בשבועות האחרונים.

והגבר הזה חזר במילואים או שהוא תיכף יוצא שוב. והוא ראה דברים שאדם לא צריך לראות. והוא עשה את מה שהוא צריך לעשות בגבורה אבל הרישומים נותרו בנפשו. והוא חזק. והוא מחזיק. חזק ממש. כי אסור להישבר עכשיו. הגבר הזה נמצא לידכם ולידכן. ואני רוצה להגיד לו: אתה יכול קצת לשחרר, קצת להתפרק, קצת לבכות. כדי שתוכל להמשיך להיות חזק. אחרת יכול להיות שאתה הרבה תתפרק, ויהיה צריך לאסוף את אינספור הרסיסים שלך מכל רחבי הבית. אז תמצא מקום, שלך, שבו אפשר. אבל רק קצת. כדי שתוכל להמשיך.

וכל מי שמכיר את זה יודע שאחרי הפריקה באה העייפות שעוטפת אותך, וכמעט נרדמתי שם עם כל המוסיקה מסביב. ואחר כך באה ההקלה, והאנרגיה קצת חוזרת, ואז פתאום אתה מתחיל להרגיש שהנשימה שלך היא קצת יותר עמוקה. שהחזה קצת יותר רפוי. שמשהו נעשה מעט יותר קל.

אז בין אם אילו בני הזוג שלכן, או אבא או בן או חבר של הבת או חבר מהסדיר או מהמילואים או מהשכונה או מבית הכנסת. בואו נשים לב אליהם.