אַתֶּם עֲלוּלִים לָנוּעַ בְּמַעְגָּלִים

טְרָאוּמָה הוֹרֶסֶת אֶת מִרְקַם הַזְּמַן. בִּזְמַן רָגִיל עוֹבְרִים מֵרֶגַע לְרֶגַע, זְרִיחָה לִשְׁקִיעָה, לֵדָה לְמָוֶת. לְאַחַר טְרָאוּמָה, אַתֶּם עֲלוּלִים לָנוּעַ בְּמַעְגָּלִים, לִמְצֹא אֶת עַצְמְכֶם נִשְׁאָבִים לְאָחוֹר לְתוֹךְ מְעַרְבֹּלֶת אוֹ קוֹפְצִים כְּמוֹ כַּדּוּר גּוּמִי מֵהֹוֶה לְעָבָר וּבַחֲזָרָה. בַּיְּקוּם הַטְּרָאוּמָטִי חֻקֵּי הַחֹמֶר הַבְּסִיסִיִּים מֻשְׁעִים: מְאַוְרְרֵי תִּקְרָה יְכוֹלִים לִהְיוֹת מַסּוֹקִים, פְּלִיטַת מְכוֹנִיּוֹת יְכוֹלָה לִהְיוֹת גַּז חַרְדָּל. (דיוויד מוריס)

הטראומה הורסת את מרקם הזמן.

העבר פורץ אל תוך ההווה מתי שמתחשק לו. בביקור אקראי בסופר, באמצע השינה, אפילו סתם תוך נסיעה בכביש. משתלט על השידור למשך כמה שניות או דקות ארוכות, משבש את פעילות התודעה והגוף. ואין איך להושיע, להבטיח שזה לא יקרה, לשים חוצץ אל מול העבר המתפשט כמו כתם. הדבר היחיד שנותר הוא למצוא דרכים לחזור אל ההווה ולהשיב אותו חזרה במושב הנהג. קרקוע, ויסות, חושים, אדמה.

זה אחד הנזקים הידועים והברורים של הטראומה. אבל לא רק העבר פורץ אל ההווה, אלא גם העתיד מתנפץ וקורס אל תוך העבר. נדחס, נחסם, מתאיין. אי אפשר לחשוב על יותר מצעד אחד קדימה, לדמיין רגע אחרי מחר. כשמישהו מדבר על משהו שקורה בעוד חודש, חלקם צוחקים בעצב כי בזמן שלהם הממשי כבר לא קיים פרק זמן כזה. אלא רק כרעיון. לשרוד עד סוף היום. מי יודע מה יהיה מחר. וממילא קשה לדבר על שיקום או החלמה או תקווה. זה מעבר להרים.

דייויד מוריס כותב על העבר, אבל גם העתיד קורס. ואפילו לפני שניגשים לעיבוד כלשהו של מה שהיה בעבר, יש להעמיד חזרה על הרגליים קצת מן העתיד. למתוח חוט על פני קרעי הזמן. לייצר רציפות והולכה. למצוא דרך לקוות אל מה שיבוא.

והבעיה היא שזה כל הזמן קורס שוב ושוב. משהו נבנה ומתפרק. רגע אחד ואין עבר, הווה ועתיד אלא יש זמן אחד בלבד שהוא לא ממש עבר ולא ממש הווה ובטח לא עתיד. צורת רביעית של זמן. זמן אנומלי.

ובין השאר, את הזמן אנו מנסים לשקם. כדי שאדם יוכל לשכון בתוכו. ולהתחיל להחלים.