בָּאָרֶץ הַזּוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד "בַּיִת"

בָּאָרֶץ הַזּוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיד "בַּיִת" בְּלִי לַחֲפֹן נְיָר מְקֻמָּט, לָחוּשׁ בִּבְעוּתֵי דְּלָתוֹת וְרֵיחַ אֵשׁ. כְּשֶׁאוֹמְרִים בְּעִבְרִית "בַּיִת" שׁוֹמְעִים כְּהֵד חַלּוֹן, חָלָל חָלוּל, חִלּוּל, תַּשְׁלִיל שֶׁל בַּיִת, מַפַּת הַאֵין. בַּגְּבָהִים הַמִּשְׁתַּנִּים שֶׁל חַיַּי נִסִּיתִי לְהִתְאַמֵּן מְמֻשְׁמַעַת לְדִלְקָם קֹדֶם "א - אֹהֶל", רֵיחַ מִדְבָּר וּקְטֹרֶת אַחַר כָּךְ "ב - זֶה בַּיִת", חָצֵר, תַּרְנְגֹלֶת, שִׂמְלַת לָבָן וְכַפְכַּף אֶצְבַּע. בְּכָל פַּעַם שֶׁהֻנְּחָה הָאֶבֶן הָאַחֲרוֹנָה, הִתְגַּנְּבָה גָּזִית, וְחֶרֶב שִׁסְּפָהּ קֻבִּיּוֹת בֵּיתִי. עַתָּה, שֶׁבּוֹנָה אֲנִי אוֹתוֹ מִבֹּץ, מֵחֹמֶר וּמַקַּש יוֹדַעַת בּוֹא יָבוֹא הַזְּאֵב, יִשְׁאַף וְיִנְשֹׁף וְרוּחוֹ תָּעִיר הַגֶּחָלִים, תִּלְחַשׁ אֶל הַסִּירִים וּתְחַמֵּם מָרָק. (אפרת ביגמן)

ביום רביעי, אחרי תשעה באב, ואחרי שהפרסים הבטיחו ולא קיימו, יצאנו למסע בר מצווה של בני הבכור, שחוגג את המעמד בעוד כחודש. הרבה תכניות היו לנו לשנה הזו, אבל אז באה המלחמה וטרפה את הכל. עשינו סופ"ש במדבר עם אבא וסופ"ש בתל אביב עם אמא, ועוד משהו פה ושם, ובנינו על חופשת הקיץ שעד אליה הכל יגמר ונוכל לעשות משהו רציני וגדול. אבל המלחמה לא נגמרה, ואני נכנסתי לסוג של מילואים בחוות חוסן, והשבועיים הפכו לשבוע, ומסע על פני הארץ מהגולן עד עוטף עזה הצטמק לו מעמק המעיינות ועד ירושלים. בכל זאת, מלחמה.

אז אנחנו עכשיו באמצע המסע, כשאני גורר דלקת ריאות אבל איכשהו מצליח לתפקד כי יודע שלא תהיה לנו עוד הזדמנות, ומצאתי את עצמי השבוע פעמיים ממש בוכה מדברים שכבר שכחתי, ושניהם מתחברים לשיר המדויק הזה של אפרת ביגמן. אז בין הנופים והאטרקציות רצינו לגעת גם בסיפור שלנו כאן בארץ הזו מראשית הציונות. התחלנו בעמק עם ההתיישבות החקלאית בת 100 השנים, והמשכנו עם ימי הפלמ"ח, ההעפלה ומלחמת העצמאות. נכסנו אל בטן האנייה "אף על פי כן" שנשאה כמעט 500 איש בתוך נחתת טנקים ישנה שנקנתה במסווה על ידי סוכני המוסד לעלייה ב', שופצה ותוקנה, והצליחה להביא את המעפילים, אודים מוצלים מאש, כמעט עד לחופי הארץ בטרם התגלתה ונתפסה על ידי הבריטים, אחרי מאבק עיקש. אנשים חסרי בית שאיבדו את משפחותיהם בשואה והטלטלו בלב ים הובלו עתה אל קפריסין ומצאו את עצמם שוב כלואים במחנות המעצר שהקימו הבריטים שם. כאילו לא הספיקו ליהודים הנודדים שש שנות מלחמה נוראה שכמעט והכחידה את העם היהודי באירופה. אבל שם במחנות הם לא ויתרו, הם למדו עברית, הם התאמנו ללחימה, הם לא הפסיקו לקוות.

הבית הראשון בחיים הציוניים שלהם היה אוהל.

כמו עם ישראל במדבר.

כמו כשטיילנו באפריקה, אני ואת, וצחקנו שהאוהל הוא הבית הראשון שלנו.

והיום, במוזיאון הפלמ"ח שהוא באמת יצירת אמנות מודרנית, לא הצלחתי לעצור את הדמעות, כל דבר שם כמעט ריגש אותי. האמונה בצדקת הדרך, התקווה, הפחד ושאין למעשה אפשרות להפסיד. וגם המון המון אנשים שאיני מכיר שפשוט היו מוכנים לעשות הכל ואף למסור את נפשם כדי להקים כאן מדינה לעם היהודי. וכמה רבים מהם שילמו בחייהם. ואת זה אני רוצה לזכור היום, שכמה שקשה עכשיו, ואנחנו במלחמה ארוכה שאינה נגמרת, ולמרות

שהפרנו את הכלל הפלמ"חניקי של לא לפנות ישובים (ובעקבות כך איבדנו את האחיזה בגליל באופן

זמני) – עדיין יש לנו כאן בית.

כבר לא אוהל.

ב י ת.

עם סיר מרק על האש לקראת שבת. בכל זאת, תרופת הסבתא האולטימטיבית לדלקת ריאות.