בַּחוּץ יֵשׁ עֹשֶׁר שֶׁאֵין בְּאוֹצָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ

מִתְרַחֶקֶת אֲנִי מִן הַבַּיִת וּמִתְחַקָּה עַל עִקְבוֹת נְמָלָה וְעַל שִׂרְטוּטֵי עֲשָׂבִים קְטַנִּים שֶׁבַּקְּטַנִּים. עֲסוּקָה אֲנִי בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה פְּגִישׁוֹת חֲדָשׁוֹת, בְּכָל כָּךְ הַרְבֵּה שָׂפוֹת חֲדָשׁוֹת וּמִסְתּוֹרִיּוֹת, שֶׁקָּשֶׁה לִי גַּם לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר... בַּחוּץ תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה. צַמֶּרֶת אִילָן נָעָה לְאִטָּהּ, צִפּוֹר בֵּין טְרָפָיו. מֵחֻרְשׁוֹת רְחוֹקוֹת בַּת קוֹל דַּקָּה עוֹלָה, וַעֲנָנָה צְחוֹרָה חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי שָׁמַיִם אֵין חוֹף. הַשֶּׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת אֶת רֹאשִׁי הַפָּרוּעַ, רַגְלִי בֵּין סַיְפָנִים, נְחִירֵי אַפִּי מַרְעִידִים, הַשֶּׁמֶשׁ מְכַסָּה פָּנַי בְּאֹדֶם זָהָב, דְּבַשׁ צְמָחִים סְבִיבִי וְרֹךְ לִטּוּפֵי הָרוּחַ. נֶאֱחֶזֶת אֲנִי בְּעַנְפֵי הַשִּׂיחִים, נוֹפֶלֶת עַל הָאֲבָנִים. כֹּה יָפֶה כָּאן. מַחְשַׁבְתִּי מִתְקַשֶּׁטֶת בְּפִרְחֵי הָהָר הַקְּטַנִּים וּבַעֲגִילֵי עָלִים, הָאוֹר נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הָאֲבָנִים, אֶל תּוֹךְ הַפְּרָחִים, אֶל תּוֹךְ צַמְּרוֹת הָעֵצִים, כָּל עָלֶה וְעָלֶה נוֹצֵץ וּמַזְהִיר. בַּחוּץ הַקֶּשֶׁת פָּשְׁטָה לְבוּשָׁה וְנָתְנָה אוֹתוֹ לְפַרְפַּר; כָּל הַצְּבָעִים יָפִים לַחֲלֹם וְהַמַּחֲשָׁבָה מִתְעַטֶּרֶת בִּתְכֵלֶת, בְּאֵין, וְנוֹטֶפֶת טִפּוֹת טִפּוֹת מַרְגָּלִיּוֹת. בַּיּוֹם יֵשׁ עוֹלָם מְשֻׁתָּף לִי וּלְהָרִים, בְּיוֹם יֵשׁ זִקָּה בֵּין יָם וְאֵשׁ, בֵּין חַיִּים וּמָוֶת, בֵּין רוֹפֵס וּמוּצָק, בֵּין פַּרְפַּר הַמְּרַחֵף אֵילָךְ וָאֵילָךְ לְלֹא חֲשָׁשׁ וּלְלֹא מִשְׁאָלָה וּבֵינִי, בֵּין עָנָן נוֹדֵד לְבֵין בָּז אוֹ נֶשֶׁר בְּחָלָל. הַדְּאָגָה נִרְאֵית לִי בִּלְתִּי מְצִיאוּתִית כַּאֲשֶׁר אֲנִי אוֹסֶפֶת מְכִיתוֹת זְכוּכִית צִבְעוֹנִיּוֹת, נוֹצְצוֹת כִּגְבִישִׁים שֶׁל בְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם, כִּי בַּחוּץ יֵשׁ עֹשֶׁר שֶׁאֵין בְּאוֹצָרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. (זלדה)

אנחנו חיים במהירות כפול ארבע.

אירועים מתרחשים בקצב מסחרר, דבר רודף דבר.

בחמישים השנים האחרונות הוכפל קצב החיים, ועימו אבדו יכולות שהיו זמינות יותר פעם – לנוח, לשים לב באמת, להשתהות ולהשתאות. אנחנו עובדים יותר, עסוקים יותר, ממהרים את עצמנו, רק לעיתים מקדישים זמן משמעותי למה שחשוב באמת. וזה קורה בכל רחבי העולם.

בשנה וחצי האחרונות הוכפל הקצב בריבוע.

במלחמה הארוכה ורחבת הזירות כל הזמן קורה משהו, האדמה נרעדת, חיילים נופלים, משטרים מתערערים. לפעמים זה כאן מתחת לבית ולפעמים זה מרחק אלף מייל.

אתרי החדשות מתקשים לעמוד בקצב האירועים והרבה דברים שפעם היו חשובים ומטלטלים חולפים מתחת לרדאר.

כמו השריפה בהרי ירושלים שכילתה שטחים נרחבים של טבע שהוא כל כך נדיר כאן.

אחרי השריפה הראשונה נסעתי בחרדת קודש אל פיסת היער שבה התקיים הקורס בשנתיים האחרונות, שהשריפה התרחשה ממש בסמוך אליו אך לא ידעתי בדיוק איפה. כל כמה מטרים שהתקדמתי עם הרכב וראיתי שהיער נותר ירוק וחי – נשמתי עוד קצת לרווחה. עד שהגעתי ממש בסמוך אליו וכל כך שמחתי לראות שהוא לא נפגע כלל. הבית נותר על כנו. והוא היה יפה מתמיד. נכנסתי אל תוך היער ממש אל הפינה בה היינו יושבים מדי שבועיים. לפני שנה תלתה שם אחת המשתתפות פייה קטנה על אחד ענפי האלון, היא חיכתה לנו בגשם וברוח ובחום הקיץ. איני יודע מדוע אבל החלטתי לקחת אותה איתי הבייתה. יצאתי מהיער והמשכתי לנסוע עוד קצת וראיתי את שדה החיטה הזהוב שנקצר לא מזמן ואת כרם הענבים בואדי ואת הנחל המתפתל עם עצי השיטה המכחילה והאקליפטוס הגבוה. כשכבר התרחקתי מעט ראיתי מרחוק את יער הברושים שסימני השריפה היו ניכרים בו היטב.

לפני שבוע פקדה את אותו אזור שריפה נוספת, קשה ועזה יותר מקודמתה. הדיווחים לא בישרו טובות. לפני כמה ימים, בשוך השריפות, נסעתי שוב אל היער. שוב, עוד מטר ועוד מטר שהיער עוד ירוק וחי כבראשונה. ואז נגלה אליי המראה העצוב, שכמותו לא חסרים לנו בשנה האחרונה, של אזור חרב ומוכה אסון. האדמה הייתה לשכבת אפר עבה, כל השיחים נשרפו כליל, והעצים נותרו נוטים על גזעיהם המפוחמים. כל כך אהבתי את היער הזה.. רצועה צרה על גדת הנחל מלאה בחורש עצי אלון וחרוב, שיחי אלה, קיסוס מטפס, כמה אורנים זקנים שלובים בו, שדה פרחים, פטריות ומה לא. הכרתי שם כמעט כל עץ וכל פינה. ממש עצוב שכל זה לא יהיה עוד. נכון, היער ישתקם ויצמח אך ייקח לו עשרות שנים. בעלי החיים שהיער היה להם בית ודאי מתו מיתה נוראה.

קשה להתעצב על היער כאשר חיילים מתים.

אבל גם ביער היו חיים שנגדעו. היה טוב ויופי ותום.

כל השנה אני עצוב על מי שמת ונפצע ונפגע ולא ישוב להיות כמו שהיה.

השבוע אני עצוב על היער שאין מי שיתאבל עליו.

ומה שאולי הכי טלטל אותי היה לראות שהיער שנדמה בעיניי כה עשיר ורחב ואינסופי, וכל כך נהניתי לגלות כל פעם עוד דבר מה שלא ראיתי קודם, ויכולתי להתהלך בו דקות ארוכות ולהרגיש שאני בעולם אחר. מהפינה בה ישבנו לאן שלא הסתכלנו היינו טבולים בירוק. ופתאום נחרדתי לגלות שלא רק שהכל אבד אלא גם שהיער רחב הידיים לו היה אלא רצועה צרה לאורך גדת הנחל, ברוחב שאינו עולה על חמישה עשר מטרים, אשר היה עבורנו עולם ומלואו.

ובכיתי עליו ועל מה שאבד עימו, ועל כל האובדנים שלא מפסיקים להגיע עד פתח ביתנו והם קשים מנשוא. ונזכרתי במילותיה אלו של זלדה שתיאוריה את הטבע תמיד מביאים נשימה רעננה באפי ותחושת חום בלבי. אכן עושר שאין באוצרו של מלך.

ועוד משפט אחד: התחלנו איזשהו שיפוץ בבית, ולפני יומיים נפערו שני חלונות ענקיים דרך הבטון האטום, וכל גינתנו הירוקה נכנסה אלינו הבייתה או שאנחנו יצאנו אליה. ויש בזה גם קצת נחמה.