בֵּין דִּין לְרַחֲמִים, אֵיךְ הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת

בֵּין דִּין לְרַחֲמִים. דִּין לְרַחֲמִים. אֵיךְ הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת? שָׁמַיִם מְלֵאִים בְּצֵל חִוֵּר וָרַךְ. שָׁמַיִם מְלֵאִים פְּרִיחָה צְהֻבָּה. וּסְגֻלָּה. מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים. וּכְלָבִים נוֹבְחִים אֶת קוֹלָם בַּבְּכִי הַמַּר. יְלָדִים תּוֹלִים יְדֵיהֶם בִּמְצֻלָּב עַל לִבָּם. וַעֲצֵי שִׁטִּים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר. פּוֹרְחִים בִּמְעוּפָם הַלָּבָן. בֵּין דִּין לְרַחֲמִים. עֲצֵי שִׁטִּים. קָזוּאָרִינוֹת רֵיחָנִיּוֹת וּתְמָרִים לַחִים מְלַטְּפִים אֶת גֵּוָם. בֵּין דִּין לְרַחֲמִים. הָאָרֶץ נִרְעֶשֶׁת. נוֹשְׁרִים סַנְסִנֵּי עֶרְוָתָהּ. בְּרַעַשׁ חוּם וְחָזָק נְעוֹרִים הַשִּׁטִּים. רָאשֵׁי הַתְּמָרִים קָזוּאָרִינוֹת רֵיחָנִיּוֹת וּפְנֵי יְלָדִים בְּתוֹךְ שָׁמַיִם מְבֻצָּלִים. אַרְגְּמָנִיִּים. בֵּין דִּין לְרַחֲמִים. בֵּין דִּין לְרַחֲמִים. אֵיךְ הָאָרֶץ עוֹמֶדֶת?! (טניה הדר)

בתוך השעות הגורליות האלו בהן הציפייה הדרוכה מגיע לשיאה ואנו מחכים לשובם של ילדינו שנחטפו ממיטותיהם, העולם שרוי בדין ורחמים. הכמיהה לראות אותם שוב ממלאת את העולם וממיסה כל לב יהודי, ואיתה מתגנבת אימה וזעם שכך קורה לנו ואנו לפותים בידיו של הרוע ונאלצים להיות איתו בדין ודברים. "איך הארץ עומדת?" שואלת טניה הדר, שנולדה במחנות העקורים באירופה אחרי המלחמה, בניסיון לעכל את הבלתי יאומן, ואותה שאלה מהדהדת כאן מאז ועד היום. נמתין עד כלות לפני הילדים. נבקש רחמים עליהם שאין לדעת מה חוו שם, נבקש רחמים גם על הממשיכים להמתין ונחבק אותם, נבקש רחמים על כולנו שאנחנו נאלצים לחוות את כל זה, ונזכור את החובה המוטלת עלינו בעת - לחמול על בנינו ובנותינו, ולדון את הרשעים על מעשיהם הנפשעים. שבת שלום ובשורות טובות!