top of page

דָּבָר אֵינוֹ לַשָּׁוְא




דָּבָר אֵינוֹ מֵעֵבֶר דָּבָר אֵינוֹ לַשָּׁוְא (ישראל אלירז)


יום ראשון. לראשונה מתחיל שבוע שבו אני כבר לא (במילואים) ועוד לא (בעבודה). בוקר. שקט אחרי שהילדים הלכו לאן שילדים הולכים בכל הבקרים בעולם, כאילו אין מלחמה. קפה של בית. וספר שירים של ישראל אלירז, והשיר הקצר הזה שנוגע בי, וכמו כל שירה טובה, גורם לי להתעכב, להתבלבל, לקרוא שוב ושוב, להבין ולא להבין. והזמן עף, לא הצלחתי לאסוף את עצמי אל הזמן, והילדים כבר חזרו ואני הרגשתי שלא הצלחתי להניח את עצמי היום. בלילה מישהו שאיני מכיר שלח לי הודעה וחיפש בנרות מנחים למעגלי עיבוד עבור לוחמי הגדוד שלו. החלטתי לוותר על יום חופש שאולי יביא שוב ריקנות ולהצטרף אל הגדוד. קיבלתי את הפלס"ר ושמחתי כי הייתה לי מין הנחה שהם בטח עברו יותר בלחימה ולכן העיבוד יהיה משמעותי יותר. בבוקר נסעתי לים המלח ובשל שיחת טלפון חשובה איחרתי באופן ניכר, ולכן שובצתי לכוח של המכלול, שזה בעצם הכוח שיושב מאחור בשטח הארץ ומסייע לגדוד לבצע את עבודתו מאחורי הקלעים, מרחק מאור הזרקורים. בהתחלה קצת התבאסתי והנמכתי ציפיות, אבל תוך כמה דקות התבדיתי.


השיחה הייתה אמור להימשך כשעתיים ונמשכה למעלה מחמש שעות. היה מרגש ואינטימי באופן אחר שלא חוויתי במעגלים מסוג זה עד כה. דיברתי בהתחלה על המשימה שלהם עכשיו עם השחרור מהמילואים - לחזור להרגיש - אחרי שתקופה ארוכה היו צריכים לשים את התחושות בצד ולהתמקד במשימות הצבאיות. וכמה שהם חזרו להרגיש וכמה שהם פתחו את הלב ואף נדהמו מעצמם. הרבה דמעות: על החברות שרקדו בחתונה לפני חודש ונרצחו במסיבה; על המפגש הקשה והעצוב עם המשפחות השכולות של הגדוד; על ילד שלא יוצא מהבית מאז שהתחילה המלחמה וילדה שגוערת באביב לשכב על הרצפה אחרי שקפא בהישמע האזעקה; על תינוק שנולד חודש לפני ובילה את רוב חייו עד כה ללא נוכחות אביו. ועוד ועוד פצעים שחלקם ייקח לנו עוד שנים לרפא, אבל גם כל כך הרבה כוח וביחד וקרבת לב שהיו כה חסרים לנו בתקופה נאחרונה. וגם הפחד להיפרד מהרחם הזו של החברה' מהמילואים ולחזור אל החיים הרגילים שכה מחכים להן אבל יש בהם גם הרבה יותר לבד.


ובסוף נזכרתי בשורה "דבר אינו לשווא" מאתמול ושיתפתי אותם באיחור ותוצאותיו, וכמה ששמחתי שאיחרתי ונצטלבו דרכנו. חזרתי הבייתה מרחף על ענן. בלי מילים. רק לב פתוח וננגע. רציתי כל כך להצטרף אליהם למילואים הבאים, שלצערנו בטח אינם כה רחוקים.. וגם חשבתי על השורה השנייה בשיר, "דבר אינו מעבר", לא צריך שום דבר, שום מתודה, שום טריק, מעבר להסכים להיכנס עמוק פנימה, לגעת בכאב שבלב, ולהסכים להיות איתו ביחד. כנראה שלא אראה איש מהם יותר מעולם, אבל כמו שכתבה זלדה היה זה "רגע שהיינו יחד בעולם". נוצר אותם בליבי.

Comments


כאן תוכלו למצוא תוכן מגוון מעולמות הנוכחות, הטבע והרוח, ואיך שהם נפגשים עם החיים בעולם הזה. מילים גדולות של הוגים ומשוררים שמרחיבות את נקודת המבט ומעוררות את הלב והנשמה, בתוספת מילים קטנות שנחצבות מתוך ליבי הפתוח. מוזמנים ומוזמנות בחום לקרוא, להינגע, ולשתף.

Feather

ברוכים הבאים לבלוג שלי

להירשם לרשימת התפוצה

תודה על הרשמתך!

bottom of page