הַמְּכוֹנוֹת רַק מַעֲבִירוֹת אֶת הָרָעָב

קִדְמָה - - - מַה שֶּׁלֹּא נַעֲשֶׂה הַמְּכוֹנוֹת רַק מַעֲבִירוֹת אֶת הָרָעָב לְקוֹמָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵן בַּלֵּב. (רולף יאקובסן)

השיר הזה התגלגל אליי לפני די הרבה שנים. מצאתי במחברת המרופטת שלי שהוא נכתב על ידי משורר בשם ראלף יאקובסן. לא מצאתי עליו שום דבר ברשת. לא ידוע לי באיזו תקופה והיכן הוא חי ועל אילו מכונות הוא דיבר, אך נראה שהוא נעשה רלבנטי יותר ויותר עם כל שנה שעוברת. המכונות שאנו מייצרים לאורך העשורים האחרונים לא העניקו לנו יותר פנאי, לא הפכו אותנו מאושרים יותר, ואולי הן תרמו במיגור מגפת הרעב בעולם (למרות שיש עוד אזורים נרחבים בעולם שבהם יש עדיין רעב קיומי), אבל הרעב רק התקדם במעלה גוף האדם, מהבטן אל הלב.

יותר מדי מכונות, פחות מדי קשר ומגע אנושי. מכונות שמחליפות את מעשי האדם וזה רק נעשה מפחיד יותר ויותר בעידן של הבינה המלאכותית. עולם המתקדם לאחור? האם אפשר לעצור זאת או לפחות להאט? האם החיים שלנו הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה?

מזל שיש עוד כמה דברים בעולם שאין להם תחליף: מבט קרוב בעיניים, לב שקרוב ללב אחר, מגע יד חמה על הכתף. המכונות אולי בעלות חכמה רבה יותר מאיתנו אבל אין בהן בינה, בינת הלב. מעתה אנסה להשתמש במילים 'חכמה מלאכותית' התואמות בעיניי הרבה יותר. הלוואי ונדע בימינו לא ללכת שולל אחר כל המכונות והתוכנות המבטיחות לנו שיפור חיים מתמיד, ונזכור שהדברים היקרים באמת פשוטים הם: מגע אדמה, פריחת האירוס, חיוך של ילד, חיבוק אוהב, צליל הגיטרה, אש המדורה המהפנטת והמלחשת אחרי שכולם כבר נרדמו.