הַנְּשָׁמָה מַרְעִידָה אֶת הַמַּעֲמַקִּים

אָמַרְתִּי לְנִשְׁמָתִי, הֱיִי דּוֹמֶמֶת וְהַמְתִּינִי לְלֹא תִּקְוָה כִּי תִּקְוָה תִּהְיֶה תִּקְוָה לַדָּבָר הֲלֹא נָכוֹן; הַמְתִּינִי לְלֹא אַהֲבָה כִּי אַהֲבָה תִּהְיֶה אַהֲבַת הַדָּבָר הֲלֹא נָכוֹן; עוֹד יֵשׁ אֱמוּנָה אַךְ הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְהַתִּקְוָה כֻּלָּן בְּהַמְתָּנָה. הַמְתִּינִי לְלֹא מַחֲשָׁבָה, כִּי אֵינֵךְ נְכוֹנָה לְמַחֲשָׁבָה; וַתְּהִי הַחֲשֵׁכָה אוֹר, וְהַדּוֹמֵם - מָחוֹל. לַחֲשִׁי בַּלָּאט עַל נְחָלִים מְרַקְּדִים וּבְרָקִים מְרַצְּדִים. קוֹרָנִית הַבַּר הַנִּסְתֶּרֶת מֵעַיִן וְתוּתֵי הַבָּר, הַצְּחוֹק בַּגִּנָּה, לַהַט מְהַדְהֵד, אֵינָם אוֹבְדִים, אַךְ כְּמֵהִים, מְבַשְּׂרִים עַל חֶבְלֵי מָוֶת וְלֵדָה. (ט.ס. אליוט)

קראתי השבוע בספרו של ביל פלוטקין "אומנות הנשמה - מסע אל מסתרי הטבע והנפש" בפעם השנייה. בפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא בו לפני מספר שנים, לא הצלחתי לצלוח יותר מדי ואיבדתי עניין. ייתכן והייתי צעיר מדי בגיל ובנפש, או יותר נכון - בנשמה. פלוטקין כותב כי כפסיכולוג העוסק בנפש הוא גילה לעיתים קרובות כי חוסר שביעות הרצון של מטופליו נעוץ לעיתים בכמיהה בלתי ממומשת לטבע פראי ולמחויבות משמעותית כלפי העולם. עוד הוא מוסיף כי "השיטות המסורתיות של הפסיכותרפיה, יחסים סדירים ומשרדים מתוחמים אינם מספקים מענה לערגה אל מרחבי הנשמה".

בשנים האחרונות אני חוקר את המרחבים שמעבר לשכבות הנפש והאגו, את הרובד של הנשמה החבוי עמוק יותר בתוכנו. הנשמה שיש בה צעקה וכמיהה והיא ממתינה להתגלות, לפעמים במשך חיים שלמים. והפסיכותרפיה הרגילה והחיים הרגילים בעולם, אינם מעניקים די מקום ואפילו די חונקים את קולה של הנשמה. אבל כמו שאומר פלוטקין: "הנשמה מרעידה את המעמקים התת-קרקעיים שלנו, כשהיא קוראת לנו ללא סוף, דוחפת אותנו מעלה כפרח הצומח מבעד לסדקים במדרכת הבטון של חיינו". העניין הוא שהנשמה מחכה והיא זקוקה לזמן, והיא אינה נותנת תשובות מעשיות למה שנדרש על מנת לבטא אותה בעולם. צריך להטות אוזן, להקשיב, לפעמים לשמוע את מחול הדממה, לפעמים לשמוע קול חלוש אך ברור שמורה את הדרך עמוק פנימה והחוצה אל העולם. בדרך משהו יכול למות, כדי שמשהו חדש יוולד.