הַפְּעֻלּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת וְהָעֲמֻקּוֹת בְּיוֹתֵר

מֵדִיטַצְיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת בַּעֲלַת מַשְׁמָעוּת – יִהְיֶה זֶה מְגֻחָךְ לְהַכְחִישׁ זֹאת – אַךְ לֹא כְּאֶמְצָעִי לְנִפּוּחַ הָאֲנִי, הַ"מְיֻחָד". אֵלֶּה הַנִּמְצָאִים בְּהַרְמוֹנְיָה עִם עַצְמָם, חָשִׁים לְעִתִּים צֹרֶךְ בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל הִתְכַּנְּסוּת בְּעַצְמָם, וְהַמְּדִיטַצְיָה יְכוֹלָה לִזְרֹם מִתּוֹךְ תְּחוּשַׁת הַהַרְמוֹנְיָה הַזּוֹ. זוֹ לֹא דֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁל הַרְמוֹנְיָה אֵלֶּה לְהֶפֶךְ. כְּשֶׁאַתָּה בְּהַרְמוֹנְיָה עִם עַצְמְךָ לְעִתִּים יֵשׁ צֹרֶךְ בַּהִתְכַּנְּסוּת שְׁלֵוָה. אֲבָל מֵדִיטַצְיָה כָּזֹאת תָּמִיד מְכַוֶּנֶת לַעֲשִׂיָּה מוּחָשִׁית. אֲנִי חוֹשֶׁב שֶׁהַדֶּרֶךְ הַבְּרוּרָה לְהַרְמוֹנְיָה עַצְמִית הִיא דֶּרֶךְ עֲשִׂיָּה שֶׁל פְּעֻלּוֹת רְגִילוֹת וְיוֹם-יוֹמִיּוֹת. אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲשִׂיָּה פְּשׁוּטָה. הַפְּעֻלּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת וְהָעֲמֻקּוֹת בְּיוֹתֵר מִתְרַחֲשׁוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה. מֵאָב וּמֵאֵם בְּהִתְיַחְסָם לַיְּלָדִים, וּמִיְּלָדִים בְּהִתְיַחְסָם לַהוֹרִים. אֵלֶּה פְּעֻלּוֹת עֲצוּמוֹת וַעֲמֻקּוֹת בְּיוֹתֵר וְהֵן מְהַוּוֹת בָּסִיס לְכָל פְּעֻלָּה אַחֶרֶת. אָדָם יָכוֹל לְהַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת כְּשֶׁהוּא נִמְצָא בְּהַרְמוֹנְיָה עִם הוֹרוּת, עִם זוּגִיּוּת, עִם יַלְדוּתוֹ וְעִם אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו. הוּא לוֹקֵחַ עַל עַצְמוֹ אֶת הַמְּשִׂימוֹת הַמִּתְבַּקְּשׁוֹת מֵאֵלֶּה בְּפַשְׁטוּת, וּמִתּוֹךְ עֲשִׂיָּה פְּשׁוּטָה זוֹ הוּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְהַגְשָׁמָה. עֲשִׂיָּה מֵעֵין זוֹ מְלֻוָּה בִּתְחוּשָׁה שֶׁל שֶׁקֶט וְהַרְמוֹנְיָה וְקֶשֶׁר לְדָבָר גָּדוֹל יוֹתֵר. אֵין אֱמֶת מֻחְלֶטֶת, אֵין דּוֹקְטְרִינָה וְאֵין דְּרִישׁוֹת מוּסָר. כָּל אֵלֶּה חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת בְּהֶקְשֵׁר זֶה. (ברט הלינגר)

אחרי ימים עמוסים התפנה לי היום קצת זמן ושבתי לקרוא בספר "הכרה בקיים" של ברט הלינגר, מייסד הקונסטלציה המשפחתית. אף על פי שהיכרותי עם הגישה מועטה עדיין והתנסיתי בה רק פעם אחת, יש בה איזו אמת עמוקה שחסרה לי היום, הן בעולם הטיפולי והן בעידן האינדיבידואלי הפוסט-מודרני. הבוקר מצאתי את המילים האלו שלו כה מנחמות, לאחר שגם היום לא התפניתי לשבת למדיטציה והעברתי את מירב שעות הבוקר הפנויות בשיחות על הילדים וצרכיהם, תכנונים לשבת משפחתית כיפית, וערימות כביסה וכלים..

אני יודע גם לפנות זמן לעצמי ולהשקיע בפנאי שלי, אבל רוב הזמן אני מטפל בילדיי ובאמי, ויחד עם אשתי חולק את הביחד המשפחתי שלנו. ולפעמים זה נראה לי קצת פחות ערך לעומת לשבת ללמוד משהו מעניין או למדוט, אבל פתאום נפתח לי איזה מבט אחר, שזה מה שנועדתי לעשות כאן יותר מכל: שיחה פשוטה או משחק עם אחד מילדיי, כמה שעות ביום עם אמי בבית החולים ופשוט להיות איתה, לחלוק עם אשתי את היום שהיה לה עם קפה בגינה מאוחר בלילה, להכניס עוד מכונת כביסה, להכין לארוחת צהרים את האורז הכי פרסי שאני יכול.. וזאת הרוח של העולם. היא לא מרחפת אי שם למעלה. היא כאן במעשים הכי פשוטים שלנו.