הֵיכָן הֵן שֶׁבַע שְׁנוֹת הַטּוֹב שֶׁלִּי
- 31 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: לפני 6 ימים
הֵיכָן הֵן שֶׁבַע שְׁנוֹת הַטּוֹב שֶׁלִּי אִם לֹא שֶׁבַע שְׁנַיִם לוּ יְהִי הַשְׁאֵר זֵכֶר לִשְׁנוֹת הַיֹּפִי הַאִם נִשְׁמָתִי לְלֹא תִּקְווֹת הִיא הֵיכָן הֵן שֶׁבַע שְׁנוֹת הַטּוֹב שֶׁלִּי הַבַּיִת הִתְמַלֵּא מִצִפּוֹרֵי הָעֵץ סַבָּא הָיָה בּוֹנֶה שֶׁהָרֹאשׁ לֹא יִתְרוֹצֵץ מָה שֶׁשָּׁתַק בַּיּוֹם הָיָה צוֹעֵק מִתּוֹךְ חֲלוֹם הַלַּיְלָה גַּם אֲנִי אֶצְעַק אִתּוֹ סָבְתָא הָיְתָה סוֹפֶגֶת אֶת רְסִיסֵי הַלַּיִל אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַתְּרִיסִים הַמּוּגָפִים הָיְתָה שָׁרָה עַל שֶׁבַע הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת הַלַּיְלָה גַּם אֲנִי שָׁר אִתָּהּ הַבַּיִת הִתְרוֹקֵן מִצִפּוֹרֵי הָעֵץ לַחֲלוֹם אֵין קֵן וְגַם אֵין לוֹ קֵץ הַלַּיְלָה רַק אֲנִי אֶחְלֹם אוֹתוֹ הֵיכָן הֵן שֶׁבַע שְׁנוֹת הַטּוֹב שֶׁלִּי (משה ולדמן)
המכונית שלנו נוסעת בכביש 232
מסביב הכל מצהיב מחום הקיץ
הכל מצמית את הלב ומשגשג לסירוגין.
אני ובני נסענו לכאן כחלק מסדרת טיולים לרגל שנת בר המצווה שלו
ירדנו אל העוטף הכואב ששב לחיות.
חוזרים פחות משלוש שנים לאחור
אבל כמו ששר ג'ימבו, שנות כלב הן,
בעצם חלפו יותר מעשרים.
זיכרונות מהימים הראשונים של המלחמה:
אני שירדתי דרומה עוד לפני הצהריים,
והוא שנשאר בבית עם כל היתר ימים ארוכים,
ובמרחק לא רב כל כך מביתנו המוגן התחוללה הזוועה.
פגשנו את זה שהופך את שברי טילי השנאה לחנוכיות ופרחים,
עזרנו לחקלאי מקומי שכמה לידיים עובדות וללב שומע,
ירדנו אל נחל הבשור ורחצו במימיו לעת שקיעה,
ובדרך עצרנו בניר עוז ובמקומות נוספים וראינו איך
תנופת הבנייה מנסה לכסות על החורבן.
ובדרכים נזכרתי בשיר הזה ששרת לנו סביב המדורה
במדבר באמצע החורף, תחת שמיים זרועי כוכבים,
את השיר שכתבת בהשראת הניגון ששמעת מסבתא
שבאה מן השואה, אך הוא נשמע באוזני כעת מפי אלפי תושבי העוטף המתגעגעים בצער מכמיר לב.
"היכן הן שבע שנות הטוב שלי?"
שאלה מיתממת ומפלחת כל לב
נכונה לכל אדם ולכל זמן
היכן הטוב ההוא
הפשוט
שהיה לי פעם או
שטרם דפק על דלתות חיי.
וכל מילה בשיר זועקת את אז ואת היום:
את שורדי השואה, את פצועי המלחמה, את האזרחים הפשוטים.
על הרסיסים שחדרו לכל גוף ואי אתה יכול להוציאם
על החלום והסיוט והצעקה,
ועל האפשרות להחזיק משהו יקר בשביל מישהו אחר.
תודה לך משה על המילים, על הנגינה סביב המדורה,
על הניגון שלצערנו נכון תמיד וגורם לי כמעט לבכות.
מוזמנים להאזין לו
לתת למילים לגעת
להיות פזמון חוזר
ותזכורת שתמיד אפשר לשאול ולבקש
ואולי לדמוע מעט
אף אתם.
תגובות