וכל מה שנותר זה להיכנע

וכל מה שנותר זה להיכנע.

להרפות. להתמסר להבנה ששום דבר לא היה יכול לקרות אחרת. לשאת את העדר השליטה, את מקומי הזעיר בתוך הבריאה, מערכת עצומה של תנאים ונסיבות. להסכים להרגיש את הריקנות על מה שאבד ולא ישוב, למרות שמעולם לא היה באמת שלי.

מחשבותיי מפתות ומפזרות אותי לאלף כיוונים - מחשבות גדלות על כוח והשפעה שאין בידי, ביקורת עצמית ואשמה על מה שהייתי יכול לעשות טוב יותר, אשליות ופנטזיות על מה יכול (וצריך) היה לקרות, ועוד ועוד. יצירתיות שאין לה סוף.. ואני נישא איתן סחור סחור.

ולו רק לרגע אצליח לא להיאחז ולא להדוף, להיות עם הדברים כפי שהם, להישאר לשבריר שנייה רק עם הנשימה לבדה, אז אולי איזה שקט ישתרר והמחשבות יישמעו לפתע כמו זמזום מרחוק, או אז אוכל לשמוע את קולה של הראייה הצלולה - "המציאות אינה שוגה, המציאות אינה מדייקת, היא קורית מתרחשת" (ימימה). וקולה מוסיף והולך: דבר אינו שייך לך. שום דבר אינו בגללך או בזכותך. הכל מתרחש כפי שהוא. אין מקום אחר.

ואז אולי אצליח להרגיש את האנרגיה העצומה שהושקעה בהתנגדות ובאשליות אט אט משתחררת ומוסבת לפעולות קטנות, מדודות וצנועות שביכולתי לעשות כעת כדי, אולי, להיטיב.