top of page

וְיָצָאתִי מִמֶּנּוּ כִּמְעַט כְּאָדָם




עֲצוּבָה כְּעֲטַלֵּף בָּאתִי לַאֲהַלְכֶם וְיָצָאתִי מִמֶּנּוּ כִּמְעַט כְּאָדָם. (זלדה)


כל השבוע הייתי בסדנה אינטנסיבית שסימנה את אמצע הדרך בלימודי האקומי שאני בתוכם (שנמשכים שלוש שנים). חמישה ימים מבוקר עד ערב. בתחילת השבוע הייתי בלי הרבה אנרגיה, בלי הרבה שמחה, עם תחושה מסוימת של ריחוק וחשש. חוסר חשק לצלול פנימה. תחושה - שאולי היא לא רק שלי - שעכשיו צריך לתפקד ולהיות בעשייה אל מול המציאות הכואבת - ואין זה הזמן עכשיו לצלול פנימה אל מעמקי הנפש, כפי שהאקומי יודעת לעשות. מלחמה שנמשכת, עסקת חטופים שלא הושגה, פחדים מהמקומות שאליהם עלול להיגרר החודש הקרוב בארצנו. וברמה הרגשית-נפשית-גופנית, משהו מוחזק יותר, קצת דיכאוני אפילו, שאי אפשר להרפות עכשיו, זה לא הזמן. וגם דחף לעשות, לטפל, לסייע במה שאפשר, שזה לא הזמן לעצור אפילו לא לרגע. והנה עכשיו, את השבוע הזה אני מסיים עם תחושת מלאות והודיה, על רגעים שבהם התאפשר לי להניח, להתייחס למה שקורה בתוכי מעבר לרבדים הגלויים, להיות מטופל ולטפל באחרים, בפצעים האנושיים המשותפים פחות או יותר לכולנו. פצעים שהמלחמה לא השכיחה מלב. התנגנו בי המילים ששרה יהודית רביץ בשיר שאהוב עליי מכל:


"וְאֶת הַמְּצִיאוּת נִסְגֹּר מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת.

הִיא מְחַכָּה כִּי הִיא נָמֵל וְהִיא תְּהוֹם,

וּמִתְגַּנֶּבֶת דֶּרֶךְ הַסְּדָקִים מִמֵּילָא..."


בשבוע שעבר בקורס שאני מנחה, והשבוע בתכנית שבה אני מונחה, ברגעים האלו של ההקלה החלקית שהצליחה לזחול אל גופי, נזכרתי במכתב או אולי פתק על המקרר, שכתבה זלדה לזוג בלתי ידוע שהיא התארחה בביתם, כאשר הם לא שהו בו. ובין המילים השגרתיות לכאורה, מבליחה שורה אחת, כמעט מעולם אחר, נוגעת ומסתורית מאוד. וכך הרגשתי ביום חמישי האחרון וזה שלפניו, שכולנו קצת כמו עטלפים עכשיו, והנה הזדמנו לי כמה שעות של חסד, והנה יצאתי כמעט כאדם, אולי האדם שהייתי לפני המלחמה.

Comments


כאן תוכלו למצוא תוכן מגוון מעולמות הנוכחות, הטבע והרוח, ואיך שהם נפגשים עם החיים בעולם הזה. מילים גדולות של הוגים ומשוררים שמרחיבות את נקודת המבט ומעוררות את הלב והנשמה, בתוספת מילים קטנות שנחצבות מתוך ליבי הפתוח. מוזמנים ומוזמנות בחום לקרוא, להינגע, ולשתף.

Feather

ברוכים הבאים לבלוג שלי

להירשם לרשימת התפוצה

תודה על הרשמתך!

bottom of page