וּמָה שֶׁנּוֹתַר כָּעֵת הוּא עֲגוּרֵי חֵן

אֶת הַמִּלִּים שֶׁלְּךָ בָּלַעְתִּי כְּמוֹ תְּרוּפָה בִּזְמַן שֶׁמְּטוֹסֵי הַקְּרָב נָדְדוּ בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ מֵהָעֲגוּרִים מְחַפְּשִׂים מִקְלָט מִפְּנֵי הַחֹרֶף וְנִסִּיתִי לִבְלֹעַ עוֹד וְעוֹד וְכַמָּה שֶׁלֹּא דָּחַסְתִּי פְּנִימָה נוֹתַרְתִּי רָעֵב וְמֻתָּשׁ וְאָבוּד גַּם לָמוּת בְּמִלְחָמָה הָיִיתִי מוּכָן וּלְהַבִּיט כָּל הַיּוֹם עַל הַמְּטוֹסִים חוֹצִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְהָעֲגוּרִים מַּרְעִידִים אֶת הָעוֹלָמוֹת מְלַמְּדִים אוֹתִי עַל הַזְּמַן שֶׁהוֹלֵךְ וּבָא עַל מָה שֶׁמֻּכְרָח לִהְיוֹת עַל צֶדֶק, עַל כְּאֵב, עַל הָעֲדִינוּת עַל טִבְעָם הַמִּשְׁתַּנֶּה שֶׁל הַדְּבָרִים כֻּלָּם עַל לִמְצֹא פִּסַּת אֲדָמָה וְלֹא לָדַעַת אִם הִיא בַּיִת וּלְאָן הוֹלְכִים כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי וְהִתְחַבְּטוּיוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאִישׁ לֹא יֵדַע עֲלֵיהֶן לְעוֹלָם וּמָה שֶׁנּוֹתַר כָּעֵת הוּא עֲגוּרֵי חֵן שֶׁחוֹצִים עַכְשָׁו אֶת הַשָּׁמַיִם וּמְטוֹסֵי קְרָב מֵעַל לְרֹאשִׁי וְהַמִּלִּים שֶׁטָּמַנְתָּ בִּי כְּמוֹ זֶרַע כְּמוֹ תְּרוּפָה (דוד פוני)

עוד שבוע במלחמה הזו, ואני ממשיך ללמוד, כמו כולנו, את אומנות המעברים. מעברים בין מקומות שונים בארץ, שכמו ספוגים באטמוספירה אחרת; בין מילואים לבית-עבודה-משפחה-מעט אסקפיזם; בין מרחבים שבהם הגוף עצמו מורגש אחרת. אולי כמו זה השבוע בין הלילה שבו הכוח שלנו פינה את ההרדופים מהאסון של גולני והשיחות הרבות בניסיון לעבד ביום שלמחרת, לבין הדלקת הנרות אליה נחתתי משם, ולמחרת מפגש עמוק ועשיר וקרוב עם קבוצה חדשה של הקורס השנתי ביער המופלא והמרפא. וכמו כל אומנות, יש אותה ללמוד. ולפעמים זה חותך מדי, בלתי יאמן, המרחבים מתבלבלים ואתה זולג מאחד למשנהו. אז קצת ברוח הדברים הללו, מצרף לכם הפעם שיר שלי, שנכתב בי במהלך השבוע האחרון. בלי להסביר מדי, פשוט כך. אולי הוא יהדהד גם בכם.