וְשָׁמַיִם שֶׁלְּךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי

וְאוֹתוֹ אָדָם הִטְבִּיעַ בַּשַׁעֲוָה הָרַכָּה שֶׁל מֹחִי אֶת אֲסוֹנוֹ. וְלֹא נִמְצָא עוֹד אוֹר כִּי אוֹר הַנְּשָׁמָה בָּרַח עָמֹק עָמֹק. מַלְאָכִים כְּאֵבוֹ לֹא הִרְעִיד מַלְאָכִים לָעַד לָאַיִן הִגְבִּיהוּ וּבְחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְחֲדוּ מֵחֲשֵׁכוֹת. אַב הָרַחֲמִים אַל תִּתֵּן לִי לִנְפֹּל מֵחֲמַת הָעַצְבוּת וְשָׁמַיִם שֶׁלְּךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (זלדה)

זה כבד. וקשה מאוד לדבר על זה. וכבר כמעט ויתרתי לכתוב את זה.

אבל אי אפשר גם להתעלם מזה.

האוויר שאנו נושמים ספוג כאב והלם. אפשק גם לקרוא לזה טראומה.

ואי אפשר שלא לנשום. ואי אפשר שלא לבוא במגע עם. ואם נזהרים לא לנשום אז זה נכנס דרך הנקבוביות ונספג ברקמות. ואפשר להתלבש בשכבות רבות ולשים כפפות אבל זה בא מתחת לעור.

וכמו עם עשן הסיגריות, ככל שאתה עומד קרוב יותר כך אתה חשוף יותר לנזקים.

"בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי מְגַלֶּה שֶׁמְּשׁוֹרֵר הָיָה שָׁם כְּבָר לְפָנַי" אמר פרויד והוא כל כך צדק. משוררים וסופרים לאורך הדורות ידעו מבפנים את נפש האדם, והיטיבו לתאר, משוחררים מכל אילוץ.

השיר הנוקב הזה נקרא "השתתפות בצער" וכתבה אותה, כמובן, זלדה, שהיטיבה לתאר מכל המשוררים. בעולם הטיפול ידברו על הידבקות רגשית ועל טראומטיזציה משנית. "אַל תִּתֵּן לִי לִנְפֹּל מֵחֲמַת הָעַצְבוּת" זה קצת קצת יותר מדויק.

ואני מבין שאני שם.

חשוף.

חסון.

אך לא חסין.

מחוספס.

אבל חדיר.

וזה מתגנב דרך הסדקים.

וגם אני נעשה קצת חסר תקוה, לא מרוכז, עייף, חסר סבלנות.

גם אני לא לפעמים לא ממש מוצא טעם בדברים.

לצד כל הפעמים שאני גם מלא תשוקה ואנרגיה ויודע בדיוק למה ומה.

וההשפעה של זה היא קודם כל עליי.

אבל גם מעגלים מעגלים.

עלינו לשים לב.

לדאוג לעצמנו.

לא ללכת לאיבוד.

לא להישאר לבד עם זה.

לפרק את המצטבר לאט לאט.

להוסיף טוב.

אם אתם בעצמכם מרגישים שאתם קרובים לאש, או שיש לכם בני משפחה או חברים שנמצאים קרוב ללהבות – תהיו שם בשבילם ותעזרו להם לא להיכוות.