טִפּוּחַ הַנְּשָׁמָה
בְּעוֹד הַפְּסִיכוֹתֵרַפְּיָה מִתְמַקֶּדֶת בְּדֶרֶךְ כְּלָל בִּבְעָיוֹת אִישִׁיּוֹת מְבֻדָּדוֹת וּמְחַפֶּשֶׂת עֲבוּרָן פִּתְרוֹנוֹת סְפֵּצִיפִיִּים, מִתְרַכֵּז טִפּוּחַ הַנְּשָׁמָה בַּתְּנָאִים שֶׁל חַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם עַצְמָם. כַּאֲשֶׁר מִתְעוֹרֶרֶת בְּעָיָה רִגְשִׁית, הַנּוֹשֵׂא הָאֲמִתִּי אֵינוֹ בְּהֶכְרֵחַ טְרָאוּמָה אוֹ יַחֲסִים בְּעָיָתִיִּים, אוּלַי הַנּוֹשֵׂא הוּא הַחַיִּים הָעַצְמָם, הַמְּאֻרְגָּנִים בְּצוּרָה כָּזוֹ הַגּוֹרֶמֶת לְהַזְנָחַת הַנְּשָׁמָה? בְּעָיוֹת הֵן חֵלֶק מֵהַחַיִּים הָאֱנוֹשִׁיִּים וְהֵן אֵינָן פּוֹגְעוֹת בְּהֶכְרֵחַ בַּנְּשָׁמָה. הַנְּשָׁמָה סוֹבֶלֶת יוֹתֵר כַּאֲשֶׁר חַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם אֵינָם מְסַפְּקִים לָהּ אֶת הַחֲוָיוֹת לָהֶן הִיא צְמֵאָה. (תומאס מור)
לפני כשבועיים עשיתי שינוי מקצועי נוסף והתחלתי לנהל את 'יעלים', מרכז טיפולי בטבע בעין יעל. ביומיום לא הרבה השתנה כיוון שהדבר הגדול שקורה עכשיו ביעלים הוא חוות החוסן לנפגעי טראומה צבאית, ואני שקוע בו בכל מאודי. אך יחד עם זאת, יש כאן איזה מבט אל המעבר, שהיה חסר לי קצת בתקופה האחרונה והוא נחוץ מאין כמוהו, גם בעבודה שלנו בחוות החוסן וגם בכלל.
מטיפול לריפוי.
ברור שאלו המגיעים אלינו לחווה סוחבים נפש פצועה, שראתה וספגה חומרים רעילים, ועל כן היא זקוקה לטיפול. ובשביל זה אנחנו כאן בשבילם ומציעים לנו את מה שאנחנו יודעים להציע. מקום שהוא בית, שאפשר להירגע בו, להרגיש בטוחים, להיות ביחד, לשתף ולחלוק את הכאב, להיות בעשייה, לרכוש מיומנויות שמסייעות בהתמודדות היומיומית עם הדריכות המתמדת, עם חוסר הסבלנות והכעס המתפרץ, עם קשיי השינה, עם הדיכאון המתגנב, ועוד.
אבל יש עוד משהו, שלפעמים המלחמה והפציעה רק חשפו את מה שהיה מתחת לפני השטח.
והדבר הזה הוא החיים עצמם.
שכבר שנים מאורגנים כך שהנשמה נפגעת או נזנחת. תנאי החיים. האופן שבו אנו מביטים על העולם ועל הקיום שלנו. החוויות שאנו צמאים להן. והכל החזיק מעמד פחות או יותר, עד שקרס. ועכשיו צריך לבנות מחדש. ועכשיו גם יש הזדמנות חדשה. ומתוך שלא לשמה בא לשמה. כי כאן אנחנו חוזרים לגעת באדמה ממש, לגדל את הירקות בעצמנו, להאט את הקצב. לנשום. להניע את הגוף בעבודה אינטנסיבית או ביוגה רכה. להתפלא ולהתפעל מחוכמתו ויופיו של הטבע. להביט אל תוך הנשמה, שלנו ושל אחרים. להבין למה היא זקוקה. ולהקשיב לה. לקבל. לסלוח. להודות. להיפתח. ללמוד לכאוב אבל לא להוסיף סבל.
וזה כבר הרבה מעבר לחוסן נפשי.
זה לגדל את הנשמה.
את רוב הדברים האלו אני לא אגיד לחברה שמגיעים אלינו בהתחלה.
הם מגלים זאת במעלה הדרך.
וזה יקר מאוד מאוד.
והלוואי ולא הייתה שום מלחמה.
אבל גם מלחמה, לא רק מוות,
היא שעון מעורר
לחיים.
Comentarios