יוֹתֵר מִדַּי

יוֹתֵר מִדַּי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁאֲנִי לֹא נִרְדֶּמֶת יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁאֲנִי אֲמוּרָה לִהְיוֹת עֵרָה יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁאֲנִי בַּמָּקוֹם, כְּשֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת, יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁרְעֵבָה יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְהִתְרַכֵּז יוֹתֵר מִדַּי בַּאֲזוֹרִים שֶׁל עָדְפֵי תּוֹדָעָה (הַנְּסִיעוֹת, הַתּוֹרִים, הַהַמְתָּנוֹת, הַבֵּין לְבֵין, כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְכַבּוֹת) יוֹתֵר מִדַּי כְּשֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְרוֹקֵן אֶל תּוֹךְ צְפִיָּה אוֹ בְּהִיָּה בְּמַשֶּׁהוּ אַחֵר יוֹתֵר מִדַּי כָּל הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל יֹפִי הִיא עַכְשָׁו תָּמִיד רַק הֵד חוֹזֵר לַיֹּפִי הַהוּא, הַיָּחִיד, שֶׁיּוֹתֵר (לי ממן)

ימים לא פשוטים לפנינו. ומאחורינו.

ובתוכנו ואנחנו בתוכם.

ימים ארוכים מאוד מאוד, ונדמה לפעמים שמעולם לא היה אחרת.

שהמלחמה עתיקה כמספר הטבעות בעץ האורן העתיק שמול בוסתן הרימונים.

אני מנסה לפעמים לדמיין את היום הזה אחרי שהכל ייגמר.

הרי העולם הוא גל בים, סוער ובסוף גם נרגע או נשבר או משהו כזה, לא משנה.

ואני לא מצליח לדמיין

דבר.

איך זה היה כשלא פחדנו כך? כשלא כאבנו כך? כשלא היינו עסוקים כל הזמן בניסיון להחזיק ולהיות גיבורים ולנסות להציל את העולם?

כמו לנסות להיזכר מה היינו עושים אחר הצהריים לפני שהיו לנו ילדים.

מה היינו עושים עם כל הזמן הזה?

האם אי פעם עוד יהיה לנו את כל הזמן הזה?

הכל יותר מדי, כמו שכותבת כאן המשוררת לי ממן.

בבוקר ובערב, כאן או במקום אחר.

יותר מדי.

היותר הזה חוזר בכל שורה לירית בשיר.

בכל הפעמים באותו אופן, ורק בשורה האחרונה קצת אחרת.

ובקריאה ראשונה אפשר לקרוא את זה כמו מין אבל

על כל היופי הזה בעולם

שלא יהיה יפה יותר כפי שהיה

שהכל עכשיו רק הד חוזר לו

אבל אפשר גם, בקריאה שנייה, לחשוב על ה'יותר' הזה בסוף השיר, עם שלוש נקודות, הפעם בלי ה'מדי' אלא רק יותר, שאולי מתישהו, אולי בעוד הרבה שנים, כל ה'יותר' הזה יחזור להיות רק 'יותר' ולא 'מדי', אולי יום אחד המשקולת הכבדה שרובצת על הלב קצת תתפרק,

ותפנה חלק ממקומה ל'יותר' הזה של היופי,

שעוד קיים בעולם,

גם אם עכשיו קשה מאוד לראותו.