יַעַר וּפְּרֵידָה

מָה שֶׁאֲמַרְתֶּם יְסַפֵּג לְתוֹךְ כִּיס קַרְקַע בְּסֶלַע קָשִׁיחַ לֹא תַּצְלִיחוּ לְאַחוֹת אֶת הַשֶּׁבֶר בֶּעָנָף תִּסְחֲבוּ אֶתְכֶם גַּעֲגוּעַ (בְּעֹמֶק שֶׁל מְעָרָה) לְכָל מָקוֹם תַּחְזְרוּ לְבַד אֶל מַסְלוּלִים אוֹתָם הֲלַכְתֶּם יַחַד (אוּלַי נִשְׁאֲרוּ שָׁם הַסַּפְלוּל אוֹ הָאֶבֶן אוֹ הַנּוֹצָה) בַּמָּקוֹם בּוֹ יְשַׁבְתֶּם יֶשְׁנָהּ עֲרֵמַת מְחָטִים (יְבֵשָׁה) יוֹם אֶחָד תַּבְחִינוּ בַּעֲלָהּ יְחִידִי נוֹפֵל בְּרִחוּף עַל הָעֵשֶׂב (רות חוף)
את המילים האלו כתבה האמנית הירושלמית רות חוף, והן היו חלק מתערוכה נפלאה בשם "קרחת יער". לצערי בשל מחלתה של אמי לא הצלחתי להגיע אליה בטרם נסגרה, אבל רות שלחה לי את המילים המכושפות שלה. דרכן חשתי את היער שאני כה אוהב, את כאב הפרידה, את הפלא החד פעמי של הרגע הזה, בין אם הוא נמשך שניות, חודשים או כשבעים שנה. אני מזמין אתכם לקרוא את המילים, ולקרוא שוב, ולתת מקום לכאבים ולגעגועים ולזיכרונות המתוקים לתקופות ומקומות ורגעים ואנשים שהיו ואינם. והכי נגע בי הרגע שבו מבחינים באופן מקרי בעלה יחידי והכל כמו צף ומתחייה מחדש.
היום הסתיים לו המחזור השלישי של הקורס השנתי של 'התקרבות'. התחלנו את השנה בגשם הראשון אי שם בסתיו, וסיימנו (אולי) עם גשם אחרון של סוף אביב. עברנו יחד מסע מופלא בין יער ולבבות, מסע שקשה לתאר במילים, ואולי המילים האלו מתארות את קצהו. תודה עמוקה ליער על אוצרותיו, לקבוצה על האמון וההתמסרות, ולאנשי החכמה והרוח על שהניפו את הנשמה שלנו אל על.
Yorumlar