כִּי דֶּרֶךְ יְבֵשָׁה לְגַמְרֵי אֵין

דבר יפה אמרה לי במובן זה יעל. פעם אחת הלכה היא עם חברה אחת לאיזה מקום, ובדרך פגעו בביצה, שלא ראו אפשרות לעברה. החברה אמרה כבר לשוב, אבל יעל התבוננה במקום עמידתן, וראתה לפניה בביצה איזו נקודה יבשה, שאפשר להעמיד עליה את הרגל. ננסה - אמרה אל חברתה. בעמוד רגליה על הנקודה היבשה ראתה הלאה לפניה עוד איזו אבן, אחרי כן - איזה רגב, וכן הלאה, עד שעברו את כל הביצה בשלום, בנקיון רגליים. כך הם החיים, צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין.

כמו תפילה. שיש בה הכרה בקושי, התמדה, דוק של ייאוש, והרבה הרבה תקווה. אתמול בערב המילים האלו של גורדון התנגנו לי בראש, אחרי שבוע של רכבת הרים רגשית בהורות שלי. תחושות אשמה, ניסיונות לתיקון, כמיהות, כאבים, וגם תחושה שהחיים ואנחנו חזקים מהכל. ובסוף להבין את מה שידעתי תמיד אבל חשבתי משום מה שהדרך שלי תהיה אחרת, ללא רבב ומכשול - "שיש עוד דרך לעבור ברוך" (רונית שחר המופלאה). מוקדש באהבה לכל אלו שמרגישים בחייהם, לא משנה באיזה תחום, שדרך יבשה לגמרי אין, ועדיין מתאמצים בכל יום ובכל שעה לפלס את דרכם בעולם באופן הכי טוב שהם יכולים בעת הזו.