כְּמִיהָה לִמְקוֹמוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר אֵלֵיהֶם

הִירַייְּת' (hiraeth), שֵׁם עֶצֶם: גַּעְגּוּעִים אֶל בַּיִת שֶׁאוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה קַיָּם בֶּאֱמֶת; נוֹסְטַלְגִּיָּה וּכְמִיהָה לִמְקוֹמוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר אֲלֵיהֶם; הָאֵבֶל עַל הַמְּקוֹמוֹת הָאֲבוּדִים שֶׁל עָבַר נִשְׁמָתְךָ הַמְּפֻזָּרִים בָּרוּחַ, בָּסְלָעִים וּבַגַּלִּים, בְּכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם. (מתוך המילון הוולשי)

מכל הנופים שבעולם מושך אותי היער אליו באופן שאיני יכול להסביר. למרות שגדלתי בעיר והיום אני מתגורר בספר המדבר, אני מרגיש כאילו נולדתי ביער. אליו אני מתגעגע, ואיני יודע בדיוק למה. אולי איזה חלק פרימיטיבי בי שזוכר את חיי אבות אבותינו שחיו ביערות לפי אלפי שנים. וכאן בבולגריה אנחנו נוסעים ומתהלכים בתוך יערות אינסופיים, ובכל פינה אני רוצה לעצור, לשבת, לחקור את הסביבה, לנשום את היער, מתפעל כמעט מכל דבר שבו. ובעיקר, אני פשוט מרגיש שהיער הוא ביתי.

ואז אני נזכר במילים האלו שפגשתי לא מזמן על המושג הזה בגרמנית אני חושב, על געגועים לבית שאולי מעולם לא היה קיים ושאי אפשר לחזור אליו באמת. וזה מרגיש לי בדיוק כך. וכל פעם שאני ביער הגעגוע רק מעמיק והלב אינו שבע. מן תחושת שייכות חזקה שאיני יכול להסביר. וכל שנותר לי הוא להיות כמה, להתרגש, להתפעל וגם להתעצב על מה שאבד ואיני יודע מהו. לאן אתם מתגעגעים? למה אתם כמהים?