לבקש את החיים בתוך הצללים

קראתי את דברי מכתבך ושמעתי את קול נפשך. יודע אני את נפש המבקש חיים בחיים. אולם טעות אחת ראיתי פה, שרבים טועים בה. ביקשת את החיים לפני החיים; במחשבה על דבר חיים חדשים; באידיאלים נשגבים, בשאיפות יפות – וכשנפגשת בעצם החיים נבהלת, לא הכרת את פניהם, לא אותם ביקשת בחלומותיך היפים. אבל לא בחיים האשם. כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור, בייחוד אין אור חי, בלי צללים. באותם הדברים הקטנטנים, קלי־הערך, בקש, דע לבקש, – ואם שם לא תמצא, לא תמצא בשום מקום.
בהתרגשות גדולה אני מניח כאן מילים ראשונות, שלי ושל אחרים. אשתדל בכל שבוע להביא לכאן מילים ותחושות שנוגעות בנפש האנושית, במסענו על האדמה, ברוח האדם ופעימת הקיום. אל המילים האלו של גורדון אני חוזר מעת לעת, הם מעין קול התעוררות מרגש לאדם בחייו. כמה פעמים קורה לנו שאנו מפנטזים על דברים חדשים וגדולים - להתחיל עבודה חדשה, לעבור להתגורר במקום אחר, למצוא תחביב חדש ומסעיר, לצאת לחופשה מטורפת, לעזוב הכל ולהתחיל מחדש... רק אז כביכול נרגיש את החיים. אבל, אומר גורדון, שאת החיים יש לבקש בתוך החיים, היומיומיים, המכילים אורות וגם צללים, בתוך מה שמתרחש כרגע ולא בפנטזיה על עתיד או הווה אחר.
לחיות משמעו להיות נוכח ולהעניק משמעות לרגע הזה על פני האדמה. לפני כמה זמן קראתי את סטיבן פולדר שכותב על איך לפעמים אנחנו רוצים לסיים מהר את שטיפת הכלים כדי שנוכל לקרוא ספר רוחני חשוב. אבל, הוא אומר, המורה הרוחני הגדול ביותר הוא הרגע הזה, והכל נמצא כאן ועכשיו. "היה המים, מגע הצלחות, תנועות הידיים, הרגליים העומדות על הקרקע ותחושת המרחב מסביב. זה הספר הרוחני. יש יקום שלם כאן, במקום בו אני והכלים נמצאים".
Comments