לָדַעַת עַד תֹּם

היה זה פרויד שאמר ש"רגשות לא מבוטאים אינם מתים. הם נקברים חיים. הם יופיעו מאוחר יותר, בדרכים מכוערות יותר". בכך הוא ביטא את התשתית של התפיסה הדינמית: רגש שלא נחווה במלואו נותר בגוף-נפש כאנרגיה כלואה, כמו בועת אוויר בתוך לחם, ולא משנה כמה שנים של בריחה והדחקה יעברו, הוא אינה נעלמת אלא נידונה לנהל את האדם באופן לא מודע, לחבל בניסיונותיו לזכות באושר, עד אשר תזכה להכרה מלאה, תקבל ביטוי ותשתחרר מן המערכת הפסיכו-פיסית.
רבים מאיתנו סוחבים רגשות של עומס מילדות, שמנהלים אותנו בדרכים כאלו או אחרות, מוצלחות יותר או פחות. ייתכן וזו אשמה תמידית שמאיימת לקבור אותנו, אולי זה עצב על אובדן גדול שלא עובד דיו, אפשר וזה כעס שלא היה ניתן להביעו בסביבה שהקיפה אותי. העניין הוא שבפסיכולוגיה הדינמית הקלאסית נדמה שלפעמים העבודה היא יותר מדי מהכיוון של הראש, להביא למודעות את הרגש הלא מבוטא, לחקור את נסיבותיו, לבטא אותו במילים, להבין כיצד הוא מפעיל אותי, וגם לבכות אותו פה ושם.
אולם, על פי גישות ממוקדות חוויה ועל פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, אין זה מספיק. יתרה מכך, כל מה שאנו מסוגלים לדבר אותו הוא ממילא כבר מודע לנו. אותם רגשות ליבה אינם אצורים בתודעה אלא בגוף. לכן אנחנו צריכים להקשיב למה שהגוף מספר לנו ברגע שאנחנו משקיטים את התודעה. ועוד, את הרגשות הכואבים והכלואים האלו, אומר לו הבודהא, עלינו לדעת עד תום. לתת להם למלא אותנו, גם במחיר הפחד שלא נוכל לעמוד בהם. משום שההדיפה של אותו רגש שלילי היא הצד השני של ההיאחזות בו. גם הסלידה היא אחיזה. ורק כאשר ידע אותו האדם עד תום, אז יש סיכוי שהוא נעשה חופשי ממנו. לאחר מכן אין לדעת מה יתגלה. על פי רוב יהא זה גרוע פחות ממה שדמיינת. אפשר ותתגלה שם תנועה חדשה של צמיחה.
Commentaires