לְהוֹרִיד אֶת הַכְּפָפוֹת

יש לי כמה מטופלים ומטופלות שמעשנים קנאביס כדרך קבע. חלקם אף קיבלו אישור רשמי לכך ממשרד הבריאות, בשל הצלקות הנפשיות שהם נושאים עימם. עם השנים חלקם נעשו מכורים, סף הגירוי שלהם עלה והם מוצאים את עצמם מעשנים מסביב לשעון. השליטה העצמית על כך הופקעה מהם. המחיר נעשה כבד וברור, ועולה רצון להתנקות אבל יחד איתו עולה פחד עצום. פחד לאבד את מי שאני כפי שאני מכיר את עצמי ויותר מכך, פחד להיפרד משכבת המגן השומרת עליי מפני זיכרונות קשים ורגשות בלתי נסבלים. מצד שני, כבר אי אפשר להתכחש להרגשה של "לחיות ליד".

הדימוי שעולה בי בהקשר הזה הוא לעבוד בגינה עם כפפות. כך אמנם נחסך מאיתנו המגע הלא נעים עם הקוצים או החרקים שמגרים את העור, אך יחד עם זאת נמנע מאיתנו המגע עם האדמה הלחה והחיה, עם רטט הקיום הרוחש בתוכה ומורגש בכפות הידיים. לשכבת המגן שאנו עוטים יש תג מחיר, ועם השנים המחיר מאמיר. שמו של ספרו החדש של תומס אוגדן מעורר בי התרגשות מצמררת: "להשיב חיים שלא נחיו". לא צללתי עדיין לתוכו אבל די בכותרת הקצרה כדי לעורר את הלב. ואולי זוהי קריאתה המרכזית של הפסיכולוגיה הבודהיסטית: לעמוד חשופים באומץ אל מול מה שהחיים מזמנים ולקבל את מה שבא לפתחי, את הכאב כמו את היופי, להיות "מלון אורחים" שכל הרגשות כולם יכולים לבוא בשעריו, חופשיים לבוא אך גם חופשיים ללכת. להשיב את החיות לאזורי נפש רדומים.

אז ייתכן ונפגוש שמעבר לפחד, לכאב, לכעס ולייאוש יש גם הקלה, תקווה, התחדשות ובעיקר - אהבה. כמה קל להגיד וכמה קשה לעבור בדרך הזו בעצמך. ואני, כמו כולם, מנסה ללכת בדרך. לעיתים כושלות רגליי, לעיתים מדלג בקלילות. והדרך עודנה נפקחת לאורך...