הֲפָרַת הַלְּבַדִּיּוּת

בְּלִי שָׁמַיִם, בְּלִי הָרִים, בְּלִי רֵעִים. וּמֵאַיִן, מֵאַיִן אֶשְׁאַב אֶת הָאוֹר? מֵאַיִן אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ? מִן הַקִּירוֹת הַצְּהֻבִּים שֶׁל חַדְרִי? מִן הַתִּקְרָה הַצְּהֻבָּה?

(זלדה)

דיאנה פושה, פסיכולוגית אמריקאית נודעת, ניסחה בשתי מילים בלבד את כל מה שאנחנו מנסים לעשות בטיפול ומעבר לכך - את כל מה שאנחנו כמהים לו בחיים: הֲפָרַת הַלְּבַדִּיּוּת (undoing aloneness). נדמה שאנחנו חיים בעידן הכי בודד אי פעם. עזבנו את השבט ואת החמולה, הזוגיות והמשפחה אינן יציבות כמו שהיו בעבר, התרחקנו מהטבע והתכנסנו לתוך ערים ובניינים שרק מחזקים את הנפרדות בינינו לבין שאר בעלי החיים וגם שאר בני האדם. הרשתות החברתיות רק מכסות על הפצע הנפער. אנחנו הולכים ברחוב ועינינו פונות מטה על המסך המרצד וכמעט אינן מבחינות באדם החולף לידנו. מבטינו אינם נפגשים. שיחה לא יכולה להתחיל. הלבבות רחוקים זה מזה. ורבים מאיתנו מרגישים לבד חלק גדול מהזמן. ואנחנו עובדים קשה מאוד והרבה מאוד ואין לנו כמעט זמן של פנאי, רגע של חיבור לעצמנו, מפגש קרוב עם לב אחר, רגע פשוט בטבע בלי מה שחוצץ בינינו לעולם.

והעניין הוא שאפשר גם אחרת. אפשר להפר את תחושת הלבדיות דרך קרבה לאחרים או דרך מפגש אינטימי עם הטבע ואפילו דרך רגע קרוב אחד לעצמנו, למהות שלנו, למה שבאנו לעשות כאן על פני האדמה. אז במיוחד בימים האלו של פילוג וניכור וקיטוב בואו נתקרב.