לִחְיוֹת - זֶה לֹא מָה שֶׁחָשַׁבְתָּ

לִחְיוֹת זֶה לֹא מָה שֶׁחָשַׁבְתָּ, קָדִימָה, אֶלָּא בְּעִגּוּל. אֵיפֹה אֲנַחְנוּ? שׁוּב בַּמָּקוֹם שֶׁהָיִינוּ אַחֲרֵי דֶּרֶךְ, בַּדֶּרֶךְ לְמָקוֹם אַחֵר.

(נורית זרחי)

לפני כמה שעות חזרתי מסדנת מדבר עם קבוצת בוגרים של הקורס השנתי של "התקרבות" מהשנתיים האחרונות, שלוקחים השנה חלק בתכנית העמקה שבה אנו ממשיכים ללכת ביחד בדרך. בימים שבהם נדמה שלא כדאי להוציא את האף מהבית מרוב קור, יצאנו למדבר ופגשנו אותו בשעתו היפה ביותר: עם הגשם הרך ששטף אותו ואותנו בהליכה, עם קשת יפה וקרובה מתמיד שיצאה ברגע שהגיחה השמש, עם הרים גבוהים ושותקים, ועם הגמלים, היעלים והשועל שליוו אותנו לאורך היממה.

אל מעגל האבנים הספירלי נכנסנו עם המילים האלו של נורית זרחי, שלקחו אותנו להתבוננות חווייתית בתנועות הקו והעיגול של חיינו. איך לפעמים אנו רוצים לנוע קדימה ומגלים שאנו במעגל, איך המעגל יכול לא רק לחזור על עצמנו אלא ללכת ולהעמיק, איפה תחושת ההחמצה ואיפה תובנה שהכל כפי שהיה צריך להיות, שלא כמו שחשבנו אז. "החיים הם לא מה שחשבת", כמה שזה נכון... ועדיין הם יכולים להיות יפים ומרגשים, יחד עם הכאב והבלבול שבדרך. היה מחמם ונעים ממש להיות ביחד באמצע החיים, באמצע המדבר, קרובים בלב, שותפים למסע החיים. מי ייתן ונחווה ביחד עוד ימים רבים כאלו של נוכחות פשוטה, קרבת לב, אוויר מדבר, שירים מסביב למדורה, וצחוק רב.