לִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ

רַב כַּהֲנָא נִכְנַס וְשָׁכַב מִתַּחַת מִטָּתוֹ שֶׁל רַב. שָׁמַע שֶׁהָיָה רַב מְדַבֵּר וּמְשַׂחֵק וּמְקַיֵּם יַחֲסֵי אִישׁוּת עִם אִשְׁתּוֹ. אָמַר רַב כַּהֲנָא לָרַב: דּוֹמֶה פִּיו שֶׁל רַב כְּאִלּוּ לֹא טָעַם תַּבְשִׁיל מִיָּמָיו. אָמַר לוֹ: רַב: כַּהֲנָא, אַתָּה כָּאן?! צֵא, זוֹ לֹא דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אָמַר לוֹ רַב כַּהֲנָא: תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. (תלמוד בבלי)

הסיפור הקטן הזה מהתלמוד מעלה חיוך על שפתיי. אני אוהב את ההומור שבו, את התמימות או התמימות-לכאורה, את טשטוש ההיררכיות ואת היחס הרציני ללימוד תורה. היו ימים שבהם חשבתי שתהיה לי תורה אחת, שתאיר את דרכי ביום ובלילה בשבילי העולם הזה. מאז עברו הרבה שנים. במקום תורה אחת מצאתי לי תורות הרבה. מורים ומורות רבים מוליכים אותי בדרך, מעניקים פשר למציאות, מרמזים על כיוון. חלקם חיו לפני שנים רבות מאוד, חלקם במאה השנים האחרונות וכמה מהם עדיין בחיים. חלקם מעולמות רחוקים משלי במזרח הרחוק והקרוב, וחלקם גדלו כמוני בארץ הקטנה הזו. אפלטון ובודהא. חכמי התלמוד. ימימה, גורדון, רומי, בובר וזלדה. פילוסופים ומשוררות.

לצד היופי והחופש שבמגוון והאמת שנמצאת במקומות רבים, יש משהו גם קצת בודד בלגדול עם הרבה תורות ומורים ולא תורה אחת שהכל בה ואין צורך בדבר מלבדה. אבל המציאות היא אכן שבורה וחלקית, ואת רסיסי האמת עליי ללקט בכל צעד, בכל תרבות, מכל אדם, בגבוה ובנמוך, בספרים ובטבע ובין האנשים. בשנים האחרונות אני מקדיש בוקר בשבוע ללימוד תורה מגוונת שמרחיבה את ליבי ונפשי, ואת השמחה על כך אני חוגג היום. ובליבי גם תודה עמוקה לכל מוריי ומורותיי על מה שהם העניקו ועדיין מעניקים לי בכל יום ויום.