לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם כִּמְשֻׁגָּע

אֶתְמוֹל בַּיְּקוּם הִתְנַהַגְתִּי לֹא יָפֶה. חָיִיתִי יְמָמָה שְׁלֵמָה בְּלִי לִשְׁאֹל דָּבָר, בְּלִי לְהִתְפַּעֵל מִמַּשֶּׁהוּ. בִּצַּעְתִּי פְּעֻלּוֹת שִׁגְרָתִיּוֹת, כְּאִלּוּ רַק לָהֶן נִדְרַשְׁתִּי. נְשִׁימָה, שְׁאִיפָה, צַעַד אַחַר צַעַד, הִתְחַיְּבוּיוֹת, אֲבָל בְּלִי לַחֲשֹׁב מֵעֵבֶר לַיְּצִיאָה מִן הַבַּיִת וַחֲזָרָה אֵלָיו. אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם כִּמְשֻׁגָּע וְאִלּוּ אֲנִי עָשִׂיתִי בּוֹ שִׁמּוּשׁ יוֹמְיוֹמִי. (ויסלבה שימבורסקה)

לעיתים אני מוצא את עצמי שמזה כמה ימים התנהגתי "לא יפה" ועשיתי שימוש יומיומי בעולם. שקוע בבוץ קיומי של חיי משפחה ועבודה, עמוס במשימות ודאגות ומחשבות לא מאוד חשובות. מרגיש שהימים עוברים ואני רגיל בהם והם אינם מוצאים בי עניין מיוחד. ולפעמים משהו בי מתעורר ומתגעגע אל קיום שמעבר, אל משהו גדול יותר, ולפעמים זה קורה רק כשהעולם חובט בך כמו פעמון. כשהדברים הרגילים מתערערים או חס וחלילה - קורסים, אז כמו עולה המסך מעל אשליית הקביעות שלנו, ומתחילה הצגה שהיא הרבה יותר שברירית ופגיעה ועדינה, שכמו מתחילה לפרום את מה שנרקם והתהדק סביב החיים שלנו.

אני בימים שזה קצת מה שקורה לי עכשיו, לא בסערה אבל משהו באשלייה (שוב) נסדק, ויחד עם הכאב והפחד והדאגות, יש גם מין זרם נעים ומוזר שעולה בגופי וקורא לי לחיות יותר במלואי. להעז להרגיש יותר וגם לבטא יותר, להקדיש זמן למובן מאליו. ללכת לראות פרח שהבת שלי מצאה ולהתפעל ביחד איתה מיופיו המיוחד, לחבק קצת יותר חזק וקצת יותר ארוך את הילדים, להגיד לאשתי כמה אני אוהב אותה, לגלות יותר חמלה והבנה כלפי מי שבדרך כלל עיניי חולפות מעל מבטו, להעריך יותר כל רגע של קיום. וזה כמובן מעין רצוא ושוב, ואני מתרגל איך לשים לב לרגעים שבהם דעתי מוסחת, וכמו במדיטציה לשוב בעדינות אל הרגע הזה המלא פלא.