לֹא יִהְיֶה עוֹד מָקוֹם לְאָדָם

בְּעוֹלָם שֶׁנּוֹעַד כֻּלּוֹ לְאָדָם, יִתָּכֵן שֶׁגַּם לֹא יִהְיֶה עוֹד מָקוֹם לְאָדָם. (רומן גארי)

חזרתי לא מזמן מסדנת המדבר של הקורס השנתי. אל אותה פיסת מדבר אני חוזר בשלהי החורף מדי שנה. עם השנים כבר מכירים כל פינה וכל אבן. בשנה האחרונה קמה גדר גסה שפוצעת את הנוף, כדי לעשות מקום לחניון עבור מטיילים. אני מבין שיש אנשים שלא יצאו ללילה בחיק הטבע אם לא יהיה להם מקום מסודר עם מקלחת ושירותים ותאורה וגדר שמעניקה ביטחון. יחד עם זאת, את מה שנבנה שם אפשר לעשות הרבה יותר צנוע ועדין, באופן שמשתלב יותר עם עולם הבר.

לפני כמה שבועות קראתי טקסט נפלא של רומן גארי, שהתיישב ב-1968 לכתוב מכתב לפיל. החיה פיל, אני מתכוון. הוא מתחיל וכותב כך: "נפגשנו לראשונה בחדר הילדים, לפני כמעט חצי מאה. במשך שנים חלקנו יחד את אותה המיטה ומעולם לא נרדמתי מבלי לחבק את החדק שלך, מבלי ללפות אותך חזק בזרועותי, עד היום שבו אמי לקחה אותך באומרה, לא בלי שמץ היגיון, שמעתה אני כבר ילד גדול מכדי לשחק עם פיל". השיח הפנימי והחיצוני עם הפיל הזה ממשיך שנים אחר כך, במפגש אקראי בסודן, וממשיך עד היום. ובאותו מכתב, נתקלתי במשפט החד הזה, והסתובבתי איתו כל היממה הזו במדבר.

להשאיר מקום למרחבי הבר, לארץ לא זרועה, למקום שאדם לא כבש וכפה עליו את צרכיו ורצונותיו. להשאיר מקום שבו אפשר לכופף את הזמן. מקום שבו מותר לא לדעת הכל. שבו אפשר להיכנע לגדול ממך. מקום שבו אפשר להתפלא ממפגש עם נורית אדומה אחת. מקום שאליו אפשר לבוא אליו כדי להימלט מארצות השפע הגדול.