לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ

וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִּמָּשֵׁךְ, עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זאֹת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ. (חיים גורי)

שבוע כזה שהתחיל ביום הזיכרון הקשה ביותר שהיה לנו כאן בעשרות השנים האחרונות, והסתיים בחדשות על אבדות גדולות נוספות במלחמה הזו שאינה נגמרת, מלחמת התשה כנגד הקיום שלנו כאן. ובין לבין, זמן ביער, ניסיון לנשום, לראות מעבר לכך.

אני חוזר אל השיר הזה של חיים גורי, שיר של ימי הזיכרון שנדמה היה שחלפו מהעולם, שהשכול לא יחזור על עצמו במנות גדושות אלא טיפין טיפין, שנוכל לשאת אותו מבלי לכרוע. והשיר הזה אולי אמור היה לנחם, אבל אני קורא אותו והלב שורף. בשורות הראשונות יש עוז ורוח ועוצמה למרות המוות, אבל איכשהו השורה האחרונה קשה לי לעיכול, דווקא בסוגריים, משהו יישאר ממך, אבל למה "בכל זאת"? כאילו מן חסד עלוב כזה שמוצע, שהאדם לא יעוף לגמרי עם הרוח. והמחשבה שזה מה נשאר מאדם היא מבעיתה. שהוא ממשיך אבל מאותיות. שזה לא מעט אבל בעצם מעט מאוד. שהיה אדם ואיננו. ולנוכח ההיקפים שמקהים את החושים, עלינו לעצור, לנצור, לוודא שלא רק שאינך נמחק אלא שמשהו נשאר יותר מהאותיות, יותר מהבלתי נראה/

ולא יודע למה פתאום תופס אותי בשיר הזה לא העוז אלא הבעתה. אולי כי אני חושב על אלו שפגשתי בתחילת השבוע, שהם לגמרי כאן. חלקם נפצעו קשה, חלקם כמעט החלימו וחלקם עוד רחוקים מכך. ומשהו נשאר מהם, אבל הוא כל כך שביר, בגוף ובנפש, ויש עוד הרבה עבודה לפנינו על מנת לוודא שמי שנשלח להגן ולהילחם עבורנו יזכה לרפואה שלמה בגוף ובנפש. ובטקס הקטן שעשינו ביום הזיכרון הקראנו שלוש תפילות, שאין אחת חשובה יותר או פחות מאחרת - להצלחת החיילים, להשבת החטופים ולרפואת הפצועים והכואבים.