לֹּא נִתַּן הָיָה לְהִתְכַּחֵשׁ לַיֹּפִי

אֵלֶּה הָיוּ הַזְּמַנִּים שֶׁלֹּא נִתַּן הָיָה לְהִתְכַּחֵשׁ לַיֹּפִי, הָאֹפֶן הַדָּפוּק שֶׁבּוֹ הוּא מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה, כָּפוּי, לֹא מְבֻיָּת. עָדִיף הָיָה לַחְדֹּל מִן הַתְּנוּעָה, לִגְזֹר תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר אֲבָל אֲנַחְנוּ נֶאֱחַזְנוּ בַּחַיִּים כְּמוֹ נִדּוֹנִים לַמָּוֶת, הֶעֱמַדְנוּ פְּנֵי זוֹכְרִים אֲבָל הָיִינוּ נְחוּשִׁים לִשְׁכֹּחַ. וְהִצְלַחְנוּ, יָשַׁבְנוּ סְמוּכִים לְסִפְלֵי קָפֶה, חָלָב הֻקְצַף בִּשְׁלֵמוּתוֹ וְלֹא רָאִינוּ בּוֹ צוּרוֹת פָּנִים מֵתוֹת, בַּחַלּוֹנוֹת עָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ בֵּין גְּשָׁמִים. לִפְעָמִים הַמִּלְחָמָה חָלְפָה בֵּינֵינוּ, זְקוּפָה, גֵּאָה, נִצְחִית, הִנִּיחָה יָד עַל רָאשֵׁינוּ, לִפְעָמִים שָׁמַעְנוּ אֶת קְרִיעַת הַבֶּגֶד מִן הַבַּיִת הַסָּמוּךְ, דְּבַר מָה נָקַשׁ עַל הַחַלּוֹן דּוֹמֶה לְאֵבֶל, אֲבָל מֵעַל הַכֹּל הָיָה יֹפִי, בְּהֶחְלֵט הָיָה יֹפִי (ילי שנר)

ביער האלונים היופי מתפרץ מכל עבר. השדה ממול פורח, הרוח העוברת ביער מדמה שלכת, ציוצי הציפורים ביום וקריאות הדורסים כשהחושך יורד. יש בזה מין היאחזות בחיים, בעולם שהיה לנו, לקחת עוד כמה נשימות לפני שנחזור לשגרת עמלנו.

המלחמה מונחת בצד אך מתגנבת דרך הסדקים ממילא: הולכים למעיין הקרוב ושומעים שיחה של חיילי שריון בסדיר; רואים נערה מדביקה מדבקה לזכרו של חבר שלה שנפל; החום גובר והראש מתחיל לכאוב ואני חושב על אלו שנמצאים בתנאים איומים במנהרות מרחק כמה שעות מכאן ואין מושיע.

אנו נחושים לשכוח אבל מצווים לזכור. זוהי הברית הכרותה בינינו. לא מתכחשים ליופי, לא מוותרים על כמה ימים של הפוגה מהמירוץ כדי לחזור עם כוחות מחודשים להביא רפואה לכל מי שזקוק לה. חושבים על מי שאיבד את יקיריי ותוך כדי מהדקים את החיבוק לאלו שלנו, עם ניחוחות אשמה שאין לה על מה להתקיים. הקפה אינו אותו קפה אך עדיין מסייע לשאת את הכל. בהחלט יש יופי, כפי שכותבת ילי שנר, והיופי הזה מרומם ומרגש ומחמיץ את הלב.