מָה שֶׁמִּסְתַּיֵּם וּמָה שֶׁמַּתְחִיל

יום ראשון של השנה החדשה. שלהי דמדומים ביער. הולכים בהליכה חרישית ביחד-לבד, ופוגשים את השאלות "מה מסתיים עכשיו? ומה מתחיל עכשיו?". מתבוננים על הטבע ותהליכי הקמילה וההתחדשות שבו. המחשבות נודדות לחיינו שלנו שבהם מסתיימים ומתחילים דברים כל הזמן מבלי שנשים לב לתנועה הזו. זמן המעבר הוא מעין שער, ואפשר להיכנס בו דומים או מעט שונים. וכל כך קשה לסמן את הנקודה המדויקת של השינוי, אבל ממרחק אנו פשוט שמים לב מתישהו שמשהו זז ומשתנה.

ימימה מדברת על הכלי המיוחד של הזמן הזה של ראשית השנה - הפרדת זמנים. גבול בין זמן לזמן. אפשרות לשמוט דברים (במיוחד בשנה זו) שאינם דרושים לנו יותר, שזמנם להסתיים. והזדמנות לזרוע ולהוסיף נטיעות חדשות. לכאורה אפשר לעשות זאת כל הזמן אבל עכשיו השער הזה פתוח לרווחה וזה נגיש לנו יותר. גם אם עין חיצונית לא תבחין, משהו בתוכי זז, אולי אפילו הותמר. שמענו גם את השיר היפה הזה של נשמה קרליבך שמרטיט את הלב, והוא עוד דרך להתבונן על ההתחדשות שמזמינה הנקודה המיוחדת הזו בשנה - למה אני רוצה לחזור בתוכי? למה אני רוצה להתקרב שוב בחיים שלי? משהו שהיה לי מגע איתו אך הוא התעמעם, וכעת יש אפשרות להיזכר. מוזמנים להקשיב לשיר הזה בעיניים עצומות ולתת לשאלות האלו להלך בכם.

ואפשר גם פשוט לצאת לטבע, לגינה, ולראות כמה יפה שלוח השנה היהודי תואם את הנעשה בטבע בתקופה זו. הטבע משתנה, הקיץ מגיע לסופו, עלים שסיימו את מעגל חייהם נושרים מן העצים, ויחד עם זאת עלים מלבלבים חדשים מופיעים, סימני תקווה והתחדשות, עוד לפני בוא היורה. מי ייתן ותהיה שנה זו זמן של שמיטת מה שמחכה להישמט ולבלוב של מה שמחכה לפרוח.