מִסְכֵּנָה צִפּוֹר הַלֵּב

מִסְכֵּנָה צִפּוֹר הַלֵּב, כָּל הַלַּיְלָה, צִפּוֹר הַלֵּב שֶׁלִּי, הַמִּסְכֵּנָה. מָה שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַחֶרְפָּה. דִּבּוּר אַחַר דִּבּוּר, שְׁכוֹל, וְכִשָׁלוֹן וְעוֹד כִּשָּׁלוֹן וְהַבְּגִידָה הַגְּדוֹלָה. תַּאֲרִי לָךְ, וּמָה אֲנִי יוֹדֵעַ בִּכְלָל מִתְבַּהֵל מֵהַקּוֹלְנוֹעַ הַבֵּיתִי הָאָפֵל הַזֶּה, סְרָטִים, אוּלַי אֶחָד מֵאֶלֶף יַעֲלֶה חִיּוּךְ עַל הַשְּׂפָתַיִם וְכָל הַיֶּתֶר אֱלֹהִים יִשְׁמֹר. מִסְכֵּנָה הַצִּפּוֹר, כָּל הַיָּם הַלֵּילִי הַזֶּה שֶׁמַּכְרִיחִים אוֹתָהּ, הַפַּחַד, וְהַבָּעָתָהּ, וְחֹסֶר הַמּוֹצָא. אֲנִי עוֹד יָכוֹל לְהָקִיץ מִכָּל זֶה, לִשְׁכֹּחַ, לְדַבֵּר עִם אֲנָשִׁים, חַיִּים. מִסְכֵּנָה הַצִּפּוֹר. לִפְעָמִים אֲנִילֹא קָם בַּבֹּקֶר רַק כְּדֵי לֹא לְהִתָּקֵל בַּמַּבָּט הַמַּאֲשִׁים בַּמַּרְאָה, אֲבָל הַצִּפּוֹר. מִסְכֵּנָה הַצִּפּוֹר. (ישראל נטע)

מדי יום מתגלים סיפורי הגבורה. לצידם מתגלים גם עוד ועוד סיפורי הזוועה. העין מתקשה לראות ויד אחת מסתירה, אבל העין השנייה כמו חייבת להיפקח ולראות את הזוועה כדי להאמין במה שבלתי נתפס. וכך עם אוזן אטומה ואוזן שומעת, וכך הלאה כל גוף האדם. "מסכנה ציפור הלב", כותב ישראל נטע, איש בארי, לפני שנים מספר. (למיטב ידיעתי הוא חולץ בשלום במוצאי שבת). הלב שהכל נספג בו, כל השכול והבעתה והזעם. כמו סרט אפל, סיוט שלא נגמר. עוד מתישהו נוכל להקיץ מכל זה, להמשיך לחיות פצועים. נדאג למשפחות השכולות, נטפל בנפש הקולקטיבית והאישית, נלטף את הלב הכואב. מסכנה ציפור הלב אבל הרוח איתנה. לא נוכל לתת לרוע לנצח כאן כי חפצי חיים אנחנו. מאחורינו עם שלם שרוצה לחיות בשלום בארצו לעוד דורות קדימה. תשמרו על עצמכם ועל רוחכם ועל קרוביכם.