מרדף מאומץ מדי מביס את עצמו

אני עצמי מעולם לא ניסיתי ללמוד את הטבע עם מחברת וזכוכית מגדלת בידי. אני מעדיף לבלות איתו את זמני. מטיילים יחד או יושבים יחד, והאינטימיות בינינו גדלה עם העונות. את מה שלמדתי על אורחותיו למדתי בקלות, כמעט לא במודע, בעודי דג או מקים לי אוהל או סתם משוטט באפס מעשה. למנהגי חסרי השיטתיות יש ללא ספק חסרונות משלהם, אבל יש להם גם יתרונות. מרדף מאומץ מדי מביס את עצמו. בשדות וביערות, יותר מאשר במקומות אחרים, הדברים כולם מגיעים למי שמחכה, כי הכל נמצא בתנועה וללא ספק יגיע במוקדם או במאוחר גם אליך.

אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי להרגיש שלצאת החוצה אל הטבע עושה לי טוב על הלב ומרגיע את נפשי העמוסה. זה היה בגיל מאוחר יחסית, אולי 17 או 18. השהות הזו עם העצים, הציפורים, המדבר הפתוח - הביאו לי תחושת שייכות ושלווה עמוקה. אני רק חלק קטן ממשהו הרבה יותר גדול ואני יכול לנוח בתוכו ולשכוח קצת את עצמי וצרותיי. במיוחד בלילות חשוכים עם מדורה וגיטרה וחופה של כוכבים.

פעם ניסיתי ללמוד את הטבע, בקורס מדריכי טיולים, ונורא נהניתי אז אבל הרוב כבר נשכח ממני. בשנים האחרונות אני אוהב במיוחד לצאת לטבע לא בשביל לטייל ולחקור ולגלות ולעשות אלא בעיקר כדי להיות ולשהות. פחות להשתמש ויותר להיפגש מקרוב. לפעמים ביחד ולפעמים לבד. מרדף מאומץ מדי מביס את עצמו, וכמה לפעמים אנחנו מביסים את עצמנו במרדפים מאומצים מדי בעולם העשייה או המחשבה שאינה נותנת מנוח. ימימה מוסיפה כי מעצם הרדיפה אין שמחה. והלוואי ונשכיל ללמוד, ביערות ובשאר תחומי חיינו, להיות ולשהות ולהמתין כי הדברים כולם מגיעים למי שמחכה. המילים הנפלאות האלו שייכון לג'ון בורוז, בספרו "הבשורה על פי הטבע".