מָשָׁל הַחֵץ וְעָלֶה שֶׁל זָהָב

האם נוכל לעמוד חשופים ופגיעים מול החיים? כפי שאנחנו, כפי שהם? משל בודהיסטי מספר על איש אחד שהלך ביער ולפתע ננעץ בו חץ ברגלו. האיש מסתכל לכאן ולכאן ולא רואה מי נעץ בו את החץ, ואינו יודע מדוע ננעץ בו החץ הנ"ל. בתגובה הוא לוקח את ידו, מושיט אותה לאשפת החיצים שעל גבו, שולף חץ, דורך את קשתו (המכוונת אליו) ונועץ את החץ שהוא ירה בדיוק במקום שבו נורה החץ הראשון. ואחר כך עושה זאת שוב ושוב. החץ הראשון מסמל את הכאב הבלתי נמנע הכרוך בחיים מעצם היותם. אין יער ללכת בו שלא ננעצים בו חיצים. לעומתו, החץ השני (ואלו שאחריו) מסמלים את הסבל שאותו אנו מחוללים באמצעות התודעה שלנו. עלבון, ביקורת, אשמה, כעס, קורבנות, האשמה ועוד ועוד. החץ הראשון מזמין אותנו לדעת אותו עד תום. החץ השני מזמין אותנו בעזרת עבודה פנימית להפחית את הנטייה לנעוץ אותם בעצמנו, פחות חיצים, פחות עמוק.

מאז שאני מכיר את המשל הזה, אני מרגיש שאין כמעט סיטואציה בחיים שבה אני פוגש איזה קושי, איזו מועקה, איזה כאב, שזה לא נותן לי מבט אחר על הדברים ומאפשר לי לקבל את הכאב מבלי לייצר עוד סבל. כמובן שהקליטה היא רק בדיעבד, אחרי סבל שהצטבר, אבל עם הזמן סה הולך ומשתפר.. הנה רק אתמול, עלתה בי מועקה בשל איזה עניין שקשור לחוויה של השתייכות, ועלה בי כאב. וראיתי שאני גם נכנס למאבק עם אותו כאב והחלטתי פשוט לתת לו להיות, מבלי לחתור להקלה, פתרון, הבנה רחבה או דרך פעולה כלשהי. ככה זה עכשיו. השהות הזו עזרה לי לתת לו את מקומו בתוכי מבלי להעצים אותו כך שיצבע את כל הווייתי.

במפגש החמישי של הקורס "התקרבות" נפגשנו בהתראה קצרה ביותר, רגע לפני כינון הסגר המלא. אחד הרגעים המרטיטים שחווינו יחד הוא לאחר שהקראתי את הסיפור על האב השכול מתוך ספרו המופלא של יעקב רז "כך שמעתי". אם אתם רוצים להיות עדים למפגש חשוף עם החיים, לכו לקרוא אותו. חונק את הגרון בקטע טוב. ולאחר הסיפור השתרר שקט, רק רחשי המדורה נשמעו, עצב נוגה עלה על הפנים של כל היושבים אבל גם חיוך דק של הזדהות והבנה ושותפות גורל. חוויה של כאב וייאוש, אשר התקווה גלומה בתוכו. וכך נפרדנו, מבלי לדעת מתי נוכל להיפגש שוב לב אל לב, אבל עם המון אהבה וחיבור למעגל הזה. שהוא זכות גדולה עבורי.

בתמונה: עלה שמצאתי בגינה שלנו, חשוף ועדין אבל בעורקים הניצבים על מקומם. וכמה יפה לפגוש עלה של זהב כמותו.