מְחַפֵּשׂ אֶת הַלֵּב הָעֵר

אִם אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת הַלֵּב הָעֵר, אִם תִּשְׁלַח יָדְךָ מִבַּעַד לַצְּלָעוֹת וְתָחוּשׁ אוֹתוֹ, אֵין שָׁם דָּבָר מִלְּבַד עֲדִינוּת. אַתָּה חָשׁ פָּצוּעַ וְרַךְ. וְאִם תִּפְקׇח אֶת עֵינֶיךָ לִשְׁאַר הָעוֹלָם, אַתָּה חָשׁ עַצְבוּת עֲצוּמָה... עֲבוּר הַלּוֹחֵם, חֲוָיָה זוֹ שֶׁל לֵב עָצוּב וְעָדִין מוֹלִידָה חֹסֶר פַּחַד. אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים עַל חֹסֶר פַּחַד שֶׁל בִּרְיוֹנֵי רְחוֹב. חֹסֶר פַּחַד אֲמִתִּי נוֹלַד מִתּוֹךְ עֲדִינוּת. הוּא בָּא מִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה מְאַפְשֵׁר לָעוֹלָם לָגַעַת בְּלִבְּךָ, הַלֵּב הֶחָשׂוּף וְהַיָּפֶה. אַתָּה מוּכָן לִפְתֹּחַ אוֹתוֹ, לְלֹא הִתְנַגְּדוּת אוֹ בַּיְשָׁנוּת, וְלַעֲמֹד מוּל הָעוֹלָם. אַתָּה מוּכָן לַחְלֹק אֶת לִבְּךָ עִם הָאֲחֵרִים. (צ'וגיאם טרונגפה)

עוד שבוע ארוך ומלא התרחשויות.

בתוך הלב וגם בארץ ובעולם.

קשה להאמין שעברו רק שבועיים מאז תחילת השנה.

הזמן מתעוות לנוכח העוצמות.

עוד שנים ייקח לנו להחלים.

כל החיים הם שיחה בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.

קראתי היום את מאמרו היפה של עודד ארבל, "מנזר זן באוגדת עזה" (פסיכולוגיה עברית).

עודד היה מפקד הצוות לטיפול בתגובות קרב במהלך חודשיה הראשונים של המלחמה.

הם ניסו ביחד לעשות את מה שעשו קב"נים ברחבי הדרום למין השביעי באוקטובר ועד היום: להיות אוזן כרויה, לב חומל ויד מושטת לאלו שהיו עדים לזוועות ולמראות המלחמה, צודקת ככל שתהיה, ולהשפעותיה על הנפש העדינה.

בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הייתי גם אני שם, לצד אלו שטיפלו בחללים ובפצועים משדה הקרב. ובשלושת החודשים האחרונים אני פוגש אותם כבר לאחר זמן, אבל הפצעים בנפש אינם עמוקים פחות.

מתוך המאמר בחרתי לצטט את מילים אלו של צ'וגיאם טרונגפה, נזיר זן, שכתב על "הלב הער של הלוחם". זו המלאכה תמיד בטיפול נפשי. להסכים לגעת בעצמך בלב הפתוח, לעמוד מול מה שנוכח ולא לסגת. להיות עם האמת הנפשית שבלתי ניתן לברוח ממנה. ואז גם להסכים לתת לעולם לגעת בליבך, לחלוק זאת עם אחרים למרות הבושה.

והשבוע היו שניים, אחד בטיפול הקבוצתי ואחד בטיפול האישי, שעמדו בעוז מול האמת הכואבת, הקשה, המעוררת אימה ממש. אבל היא הנוכחת. להיות יחד עם הבושה, עם חוסר האונים, עם האשמה. ומשהו בעמידה הזו מול האמת, אחרי תקופה של כלא פנימי, היו מפתח אל החופש.

ומעניין אותי להמשיך ולחקור את דווקא העדינות האינטימית הזו מולידה חוסר פחד.

אולי כי אין יותר מה להסתיר.

ובעיקר אין בשביל מה.

זה כל היש ואין דבר אחר.

אפשר להרפות מהמרדף.

וזה, אולי, מרפא.