מִלְחָמָה בָּאָה אִתִּי

הִיא קָרְאָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ מִלְחָמָה. וְכָךְ  יָכְלָה בְּכָל מִשְׁפָּט לוֹמַר: נָסַעְתִּי לַהוֹרִים  וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת מִלְחָמָה בַּבַּיִת. מִלְחָמָה בָּאָה אִתִּי  לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת מִלְחָמָה. מִלְחָמָה  נִרְדְּמָה. לְבַסּוֹף הִתְקַשְּׁרָה אֵלַי וְאָמְרָה: מִלְחָמָה  מֵתָה. בָּכִיתִי אִתָּהּ. הִיא אָמְרָה שֶׁהַפַּעַם תִּקַּח  כֶּלֶב וְתִקְרָא לוֹ אֱלֹהִים. אֱלֹהִים, אָמַרְתִּי. מִלְחָמָה, הִיא אָמְרָה. (אלמוג בהר)

לפעמים אני תוהה לעצמי האם אי פעם ניפרד מהמלחמה. האם עוד נקום ליום רגיל עם שמש אביבית ונחכה לשבת לנסוע לראות את הפריחה? האם נתעורר ליום עבודה שגרתי ובילוי עם ילדים בגינה בלי פחד? האם נחזור להתעניין בסרט החדש שיצא או במשחק כדורסל של הקבוצה שלנו או שנשב לקרוא ספר על אישה שנשבר לה הלב כי אהובה עזב אותה ולא בגלל שהוא מת במלחמה?

כל דבר שמתרחש מסביבנו היום ספוג במלחמה. במתים ובפצועים, בחטופים, בקהילות שקרסו. כל כתבה בעיתון, כל ידיעה בחדשות, כל ניסיון לאסקפיזם נדון לכישלון. המלחמה נמצאת בסוף כל משפט שאנו אומרים, בקצה כל נשימה שלא נכנסת עד הסוף. וזה כבד. וזה כואב. וזה גם, צריך להגיד, מעניק משמעות – בדרך מעוותת אמנם – לקיום האנושי הסתמי לעיתים. פגשתי אנשים ששבו מהמלחמה ולמרות כל מה שראו, בעומק ליבם רק רצו לשוב אליה. פגשתי גם אנשים שלא הצליחו לחזור.

בשיר המתוחכם הזה של אלמוג בהר, הבחורה לוקחת את המלחמה איתה לכל מקום. כלומר, ממילא המלחמה באה איתה לאן שלא תלך, אז אולי מוטב שיהיה לזה איזה תירוץ או הסבר. למה המלחמה נדבקת אלינו כמו עש לנר. גם כשאנו משכיבים את הילדים לישון, גם כשאנחנו יוצאים לטייל. גם כשאנחנו עושים אהבה – אנחנו עושים אותה לשם ובגלל ולמרות המלחמה.

האם המלחמה תמות יום אחד, כמו הכלבה בשיר? האם נהיה אז מאושרים יותר? או שניתן סופסוף לנהר הדמעות לזרום אלי ים בהקלה ועצב? או שאולי נבכה בעצב שנשארו בלעדיה? יש כאלו שמעולם לא יוכלו להיפרד ממנה יותר. גם אחרי ארבעים שנה. היא תמיד תלך איתם לאן אשר יפנו, פעם כגורת כלבים, פעם כאיבר מאיברי הגוף, פעם כלב עצמו.

ועוד מילה אחת, על סוף השיר שנותר עמום ונתון לנקודות מבט שונות, שאולי הוא כל כך נבהל מהאפשרות שגם אלוהים ימות ואז מה ישאר מהעולם, והיא כמו אומרת שהמלחמה כבר ניצחה את אלוהים לפני תשעה חודשים. או שאולי, אחרי כל הכאב של השנה האחרונה, הדבר היחיד שאפשר לנהל מול אלוהים זו מלחמה.