נַעֲבִיר אֶת הַפַּחַד כָּאן

נַעֲבִיר אֶת הַבֹּקֶר כָּאן, אֶת אַחַר הַצָּהֳרַיִם כָּאן, אֶת הָאָסוֹן, אֶת הָאַהֲבָה, נִקְנֶה נוּרִיּוֹת כָּאן, נַעֲבִיר אֶת הַקַּיִץ כָּאן, אֶת הַהֵרָיוֹן, הַהַפָּלָה, אֶת הַלֵּילוֹת כָּאן, הַהַשְׁכָּמוֹת וְהַהַשְׁכָּבוֹת וְחִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת, אֶת הַקִּדּוּם, אֶת הַפִּטּוּרִין, אֶת הַתֹּאַר הַשֵּׁנִי, אֶת טִפּוּלֵי הַפָּנִים, אֶת הָרִיצוֹת לְהַסְפִּיק אוֹטוֹבּוּסִים, אֶת הַשֵּׁרוּת, הָאַזְכָּרוֹת, בֵּית הַסֵּפֶר לַיְּלָדִים, הַקֶּמְפִּינְג, הָרִיבִים, נַעֲבִיר אֶת הַפַּחַד כָּאן, אֶת הַתִּקְוָה כָּאן, אֶת הַדִּבּוּר עַל הַטִּיסָה מִכָּאן — כָּאן, אֶת הַחַגִּים, הַטִּיּוּלִים הַיּוֹמִיִּים, הַשְּׂדֵרָה, הַתְּפִלּוֹת, הַהַפְגָּנוֹת, הֶעָבָר כָּאן, הַהוֹוֶה כָּאן, הַסּוֹף אֱלוֹהִים יוֹדֵעַ. (יעל סטטמן)

נדמה שאין גבול לפער שיכול להיות

בין החיים לחיים.

בין המציאות הבלתי-ניתנת-לתפישה-עדיין לבין ללכת למכולת ולקנות חלב כי נגמר (ואני חייב עוד קפה כדי להישאר ער).

בין זה שיש עוד כה רבים מאחינו החטופים ונמקים במנהרות השאול לבין תחושת המיאוס המוכרת של להיתקע פקק בבוקר אחרי שיצאת מעט באיחור.

דרים הם זה לצד זה,

האסון והיומיום,

הגורלי והסתמי,

הבלתי ניתן להכלה והמובן מאליו.

ואין גשר לילך עליו ביניהם,

מזנקים אנו מגדה לגדה,

חוצים אלפי מילין ברגע אחד,

עמוסי אשמה וחסרי מצפון גם יחד.

אנחנו בימים של שיפוץ הבית, שדחינו ודחינו בעשור האחרון. כבר הוצאנו עשרות אלפי שקלים על תכנון וכמעט יצאנו כבר לדרך,

אך אחרי שאמי מתה זה היה נראה חסר טעם להשקיע כה הרבה בקירות וחומר,

במשהו שאין בו אפילו נגיעה של נצח.

מאז שפרצה המלחמה דחינו שוב ושוב,

כי מה עכשיו למותרות אלו בתוך ים השכול והכאב?

ובסוף, כמעט אנוסים, החלטנו לעשות משהו צנוע יותר אבל לעשות.

לא כדי להתגבר על המוות או הכאב,

לא כי זה הכי חשוב,

אבל גם בזה יש חיים.

הרי אנו גם צוחקים משטויות, רבים על שטויות, מוותרים ומתעצלים,

לצד זה שהכל כבד כל כך.

עגלת החיים ממשיכה להתגלגל במורד,

אפילו ענני השכול לא יעצרוה.

וכך אנו מטלטלים בימים אלו,

בבוקר מטפלים בנפגעי המלחמה,

בצהריים מתלבטים על צבע לקירות,

בערב שוטפים את כל הבית משאריות האבק,

ואז בערב יושבים לכתוב על ריפוי טראומה ומשוחחים עם עוד חייל שבעצם לא חזר.

ואין בי התרגשות מדברים אלו שהיו צריכים לשמח אותי,

אולי רק קצת, עטוף באשמה,

אבל מה שכן – לשני מעוכבי החלטה שכמונו – אנו מחליטים פתאום מהר ובקלות שלא הייתה כמותה.

כי אין פנאי לזוטות, ושוב אין זה נראה חשוב כל כך,

כמו לפני המלחמה.