נְקֻדַּת הָאֲחִיזָה נִשְׁמֶטֶת

נְקֻדַּת הָאֲחִיזָה נִשְׁמֶטֶת בַּפֶּתַח כְּבָר אוֹרֵב הָרִיק רוּחַ כָּאן עוֹבֶרֶת נוֹשֶׁפֶת רוּחַ עוֹבֶרֶת לוֹחֶשֶׁת: אֲנִי בָּאָה וְחוֹלֶפֶת בַּשָּׁמַיִם עוֹד נוֹתַר הָאוֹר (מרים חלפי)

מאז ומתמיד מנסה האדם לארגן את העולם, לעשות סדר בתוהו, לפתור בעיות עולמיות ואישיות, לסלול דרך, לדעת. לביית את מרחבי הפרא הלא ידועים, אלו שעל האדמה ואלו שבתוך הנפש. מאז ומתמיד היה קשה לחיות כאן בעולם הזה. טיבם ואופיים של האתגרים מתחלף אך הקושי נשאר. לפני אלפי שנים היו אלו השמאנים וחכמי השבט, לפני מאות שנים היו אלו אנשי הדת, והיום אלו אנשי הטיפול והרוח, מנסים לפתור את בעיות היחיד, להצביע על דרך, להאיר על התקווה והריפוי. וככל שהמציאות מאתגרת וככל שהנפש כואבת, כך מתגבר המאמץ להבין ולחקור, להציע מענה לקושי, לפתור את הכאב.

ולפעמים נקודת האחיזה נשמטת, כותבת מרים חלפי. לפעמים בפתח אורב הריק. לפעמים, כמו בשנה האחרונה, המציאות היא כל כך טראומטית וכואבת ומשברת את כל מה שהחזקנו והאמנו בנו לפני כן. ואנו נותרים חסרי אונים ואילמים אל מול הכאוס, כנגד הסיוט המתגשם.

בשנה האחרונה עולם הטיפול כמרקחה. בכל מקום חוקרים ובודקים ומציעים, ולפעמים גם שרלטנים שולפים מהמותן, כל מיני שיטות טיפול, בדרך כלל שלוש אותיות באנגלית, במסגרת "מחקר חדשני ופורץ דרץ", ש"עבד בהצלחה על מאות משתתפים", שיכולים לעזור לך להיפטר מהכאב או מהתסמינים או להחלים או לצאת מזה. ועוד הבטחות כאלו ואחרות להעלים את הפצע השקוף, ואם אפשר אז תוך זמן קצר ביותר. אני בוודאי לא נגד שיטות טיפול יעילות וכנגד מחקר וניסיון למצוא מה מסייע לאנשים במצוקה, אבל רוצה להצביע גם על הצד השני, אליו אנחנו נחשפים יום יום.

שאין פתרון לכאב. שאין קסמים.

שזו דרך ארוכה וקשה ומייאשת.

שמשהו מכל זה תמיד יישאר איתי, כנראה כל זמן שאני כאן על פני האדמה.

שאפילו לפתור רק בעיה אחת מתוך שלל הבעיות זה קשה מנשוא.

שהדרך מלאה כישלונות וייאוש ובושה על כך שאינני מצליח.

שהרבה טיפולים וכדורים וסדנאות וקנאביס לא מצליחים להקל יותר ממעט.

וזה להיות חוסר אונים. לא להרגיש חוסר אונים אלא להיות חוסר אונים.

וכמה זה קשה. והסביבה לא מבינה איפה אתה באמת עומד.

ואלו שמבטיחים הבטחות או משכנעים אותך שיש צמיחה מתוך הכאב רק נראים רחוקים ופתטיים יותר ויותר.

וכמטפלים, זה כל כך קשה לשאת את זה. גם לנו, כמו להם, חוסר האונים הוא בלתי נסבל.

ואנחנו רק מנסים להיפטר ממנו בכל דרך אפשרית.

מנסים להציע שיטה כזו או אחרת, תרגול ויסות וקרקוע כזה או אחר, נקודת מבט אחרת על הדברים, לעשות כך או אחרת.

ואולי זה לה מה שעוזר דווקא. ולא מה שהם צריכים.

הם צריכים אותנו יודעים משהו, הם צריכים אותנו מחזיקים את התקווה,

אבל לא צריכים אותנו דווקא כפותרי בעיות, נותני תשובות, יודעי כל או דוחפים אותם מהייאוש והכאב אל עבר התקווה. כי ככה הם נשארים לבד.

ויש משהו מרפא לפחות בלהיות ביחד. עם התסכול, הכאב, חוסר האונים המשווע, ואי הידיעה.

להפנים שאין פתרון לכאב.

שרוח עוברת וחולפת,

והעתיד לוט בערפל.

עם ענווה.

עם לב פתוח.

ללא בדל של אלימות מוסוות שקשורה לקושי שלי אל מול הכאב שלו.

לחפש את הדרך ובאותו זמן לשאת את זה שהיא אולי איננה.

אבל ביחד.

ואז משהו בנו יכול גם קצת להירגע ולנוח.לים.