סליחה ושלוב-היות

סליחה היא עניין מורכב ורגיש ובעל המון היבטים ואני רוצה להאיר רק היבט אחד שאני מוצא אותו יעיל במפגש עם מטופלים ומטופלות שמתקשים לסלוח לעצמם על החלטות "לא טובות" שקיבלו בעבר. בדיאלקטיקה בין מצפון מחמיר ונוקשה לסלחנות יתרה חשוב להיזהר לא ליפול לאחד מהקצוות, ולשמור על מידה מספקת של לקיחת אחריות לשינוי ביחס לעתיד יחד עם סליחה ביחס לעבר. לאנשים בעלי דימוי עצמי נמוך ותחושת ערך עצמי פגועה עלול להיות קשה יותר לסלוח לעצמם על משגי העבר מבלי להיסחף למערבולת של אשמה והלקאה עצמית. סביבה לא מתקפת או פוגענית בעבר ובוודאי בהווה עלולות להקשות על הסליחה עוד יותר. תחושת הפגימות יכולה לדרדר את האדם לייאוש מול העבר והעתיד גם יחד.

אני מצאתי בימים האחרונים שאחד הדברים שיכולים להקל על תהליך הסליחה הפנימי הוא המושג הבודהיסטי אודות התהוות הגומלין, או כפי שקרא לו טיך נאת האן "שלוב-היות". הרעיון הוא שאין דבר שקיים בעולם במנותק מסביבתו, כל דבר משפיע ומושפע מאינספור גורמים ותנאים ונסיבות, שרובם נסתרים מעינינו. במידה מסוימת, אין בדיוק "אני" שמחליט אלא ההחלטה מתקבלת מתוך אינספור גורמים, לחלקם אני מודע, חלקם שורשם טמון בילדותי או בטראומות מדורות קודמים, חלקם מנהלים אותי ללא ידיעתי ואין לי שום השפעה עליהם. מטופלת אחת מתייסרת על החלטה שקיבלה לפני עשרים שנה ואינה יכולה לסלוח לעצמה, שכן היא עדיין סובלת היום מהשלכותיה של אותה בחירה. מתקשה להשתחרר מהמחשבה אילו רק הייתה בוחרת אחרת, כל החיים היו נראים אחרת. והרי היא זו שבחרה באופן מודע. אף אחד לא כפה עליה את הבחירה. ועל כן היא אינה מצליחה להשתחרר מתחושת האחריות והאשמה ולא רואה כיצד היא יכולה לסלוח לעצמה. אבל מה קרה כאשר מרחיבים את המבט ומתבוננים ברשת הגורמים שהשפיעו על החלטתה, באופן מודע ולא מודע? למשל מידת כוחות הנפש שהיו לרשותה באותו זמן, ולצידם החסכים הרגשיים מילדות, ואלו מושפעים מאופיים של ההורים וכוחות הנפש שלהם, וההיסטוריה המשפחתית של כל אחד מהם, והנסיבות הייחודיות לאותו רגע שבו התקבלה ההחלטה ומי יודע מה עוד.

באיזשהו אופן עמוק, באותו זמן היא לא הייתה יכולה לבחור אחרת מכפי שבחרה. באותו רגע היא עשתה כמיטב יכולתה. כל מחשבה אחרת היא תוצר של מודעות מאוחרת יותר, שאז לא הייתה בידה והיא בגדר אשלייה. ותוך שאנו עוברים דרך השער הזה משהו בה מתרכך. הנוקשות של האשמה מתמוססת מעט לאבל וצער. לאלו יש מקום חשוב בתהליך כמובן (אבל זה לא המקום לפרט). בתקווה שעם הזמן אנרגיה שהייתה מושקעת באשמה ועכשיו בצער תוכל בעתיד להיות זמינה לעשות מה שניתן כעת כדי להיטיב עם חייה. הזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני 20 שנה, והזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו. העץ כבר גדל עקום. אי אפשר ליישר את הגזע מלכתחילה, אבל אפשר לקחת מזמרה ולעצב אותו כך שמעתה והלאה הוא יצמח כלפי מעלה. ועצים, למזלנו, כל הזמן שואפים מעלה אל אור השמש. וגם מעצים כאלו שצמחו עקום יכול לצמוח יער.