עַל חֲלוֹף הַזְּמַן

לפני זמן מה טיילתי בנוף קיצי ופורח בחברת ידיד שתקן ומשורר צעיר וכבר בעל שם. המשורר התפעל מיופי הטבע סביבנו, אך נבצר מעמו לשמוח בו. טרדה אותו המחשבה שעם בוא החורף נגזר על כל היופי הזה שיחלוף מן העולם. והרי זה גם גורלם של היופי האנושי וכל היפה והנאצל, אותם יצר או יכול היה ליצור האדם. דומה היה לו שכל שעורר בו תחושת התפעלות ואהבה איבד מערכו בהיותו בן חלוף...חלקתי על המשורר הפסימי, שלדידו היות היופי בן חלוף משמעו הפחתה בערכו. נהפוך הוא, זה רק מעלה את ערכו! ערכה של החולפות כערך הנדירות, בזמן. ההגבלה של האפשרות ליהנות הופכת את ההנאה ליקרת ערך יותר. הכרזתי על המחשבה, כאילו יש בארעיותו של היופי להעיב על יכולתנו לשמוח בו, כעל מחשבה בלתי מובנת.

בשלהי שנת 1915 כותב פרויד מאמר קצר ולא מוכר בשם "על חלוף הזמן". אופיו ספרותי יותר משאר כתביו הפסיכואנליטיים. הוא עוסק בזמן ובמוות, עליהם פחות כתב בשלב זה של חייו. הוא מספר על טיול בחיק הטבע שערך עם המשורר הצעיר רילקה וחברה משותפת, בעונת הסתיו, ממש כמו עכשיו. כל מי שמסתובב בחוץ בעונה זו אינו יכול שלא להבחין בהשתנות של הטבע: בעלים הנושרים ומכסים את האדמה, בגוונים האדמדמים שלהם, בזריחת השמש המיוחדת מבעד לעננים, בהשתנות צבעי השמיים, בפרחים אחרונים שעוד פורחים...

ואנחנו גם בעיצומו של חג הסוכות, המסמל את ארעיות הקיום שמבעד לאשליית הקביעות. ואכן זה יכול להעלות הרבה עצב, ייאוש ופסימיות. אולי כמו קהלת שטוען כי "הכל הבל", לא רק סתמי וריק אלא חולף, כהבל פה. שום דבר אינו נמשך לנצח או נשאר לעד, אז מה הטעם והתכלית של קיום זה? ודווקא פרויד, שבתורתו יש מן המלנכוליה, חש כי דווקא אותה חלופיות וארעיות של הדברים מייקרת אותם ומעלה את יופיים, גם אם זמני הוא. גם לאה גולדברג, בשירי סוף הדרך, מתכתבת עם קהלת, וגם היא מוצאת נחמה באותו המקום: "לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל... לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל". מי ייתן ונזכה לראות את היופי בחולף וגם במוכר, שנזכה להתחדש עם העולם, שנדע לשמוח במה שניתן לנו גם אם ארעי הוא.