עִקְבוֹת נֶצַח בְּחוֹלוֹת הַזְּמַן

עִקְבוֹת נֶצַח בְּחוֹלוֹת הַזְּמַן. (ויקטור פרנקל)

במהלך החודשים האחרונים בקורס, אחד הנושאים שתפסו אותנו חזק מכל מיני כיוונים הוא הנושא של עקבות. משהו שהוא בין נוכחות של דבר להעדרו, שובל הנמשך אחריו: סימנים שאדם משאיר אחריו לאחר שכבר עזב, עקבות שאם נתחקה אחריהן שאולי יובילו אותנו לסיפור חשוב ובעל ערך, סימנים דהויים או ניכרים של החוויה שהייתה בעבר אבל סימניה מהדהדים אולי גם היום בתווי הפנים, בצורת המבט, בהחזקת הגוף. עקבות זה חלק משפתו של הלא מודע.

עקבות הן הדרך שלנו להיות בקשר, משהו שהמפגש איתך, גם אם חולף, הותיר בי והפך לחלק ממני, גם אם לא ניפגש עוד. 'רשימו' בשפתה של תורת הסוד, הגילוי שהמים זוכרים שעליו אולי מבוססת ההומאופתיה, ועוד אינספור צורות של זה בעולם שלנו. הסתובבנו ביער וחיפשנו אחר עקבות של מה שהיה ואולי עדיין כאן, בכל התנסות כמעט השארנו עקבות בליבו של האחר, עקבות שהפכו לחלק ממנו ולחלק מאיתנו. מגע ידיים שנסוג לאיטו באופן שזה מרגיש כאילו הוא עדיין שם.

בשנה האחרונה הארץ מלאה שכול ואובדן, רבים מאיתנו איבדו את יקיריהם בנסיבות טראומטיות וכאלו של החיים, וחלק מהעיבוד והתמודדות עם אובדן זה להדליק את האור על העקבות שאותו אדם הותיר בנפשך. ועוד רובד שתפס אותנו - למשל כששאלתי פעם לאן הולכים כל הפרחים שפרחו כאן בשדה לפני שבועיים שכן אפילו את כלי הכותרת הפזורים כבר איננו רואים - כרוך במשפט הקצר הזה של ויקטור פרנקל, שאת ראשיתו וסופו לא הצלחתי לאתר אלא רק ארבע מילים אלו. האם ואילו עקבות אנחנו משאירים בחולות הזמן? מה נעשה שיגע גם בנצח החמקמק? מה עיקר כדי לחיות?

עקבות שקופות, כמו לכתוב על מים, מעשים קטנים או גדולים שנוגעים בלב של משהו או מישהו, בנשמת העולם.