צְאִי מִתּוֹךְ בֵּיתֵךְ

צְאִי מִתּוֹךְ בֵּיתֵךְ הַבָּנוּי, הֶחָזָק, אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מֵעָלַיִךְ אֲוִיר, יָרֹק וְשָׁמַיִם וְתַתְחִילִי לִרְאוֹת מִפֹּה מָה קוֹרֶה בֶּאֱמֶת. וְשַׁאֲלִי אֶת עַצְמֵךְ: לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת? וּמָה אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל? נְשָׁמָה הַזְּקוּקָה לְחִבּוּרָהּ עַל מְנַת לְמַמֵּשׁ אֶת עַצְמָהּ עַל הַקַּרְקַע. הַאִם אֲנִי צְרִיכָה לָצֵאת מִבֵּיתִי כְּדֵי לָחוּשׁ אֶת הַחִבּוּר הַזֶּה? כֵּן. (ימימה)

למרות שבדורות האחרונים התכנסנו לתוך בתים ודירות, ערים וכפרים, גינות קטנות ומרפסות דחוקות - הנפש שלנו עודנה מבקשת את המרחבים. אני מאמין שהנשמה שלנו היא חלק מנשמת העולם וזקוקה למגע עימו על מנת להגיע להגשמתה המלאה. אני יודע שנפשי שלי מבקשת כבר שני עשורים את היציאה למרחבים, ליערות, להרים, לארץ המדבר - על מנת לרפא קצת מכאביה, על מנת למצוא את מקומה בעולם, וכדי להבין מה הצעד הבא במסע שלה, שלי.

היציאה למרחבים הרחק מהבית המוכר והבטוח, כמו בהרבה סיפורי חסידים, מגלה לנו את מה שנמצא כה קרוב אך היינו צריכים להתרחק כדי למצוא אותו. וזו קצת ההזמנה של חג הסוכות הזה, לצאת מההרגלי אל המרחב הפתוח והארעי, שם האפשרויות יכולות להתברר ולהתגלות בפנינו מחדש. ימימה מזמינה אותנו בחלק הזה בדיוק לזה. מצרף כאן גם תמונה שצילמתי במדבר בשנה שעברה, שמשתלבת כל כך יפה עם המילים הללו. חג סוכות שמח!