רַק לְנַגֵּן אַהֲבָה

מֵעָלַי דְּמָמָה כְּחֻלָּה מוּאֶרֶת אוֹר כּוֹכָב מַזְהִיר לָבָן פֵּשֶׁר סוֹד לֹא נָגַע בּוֹ נֵצַח אֶל חַלּוֹנוֹת בֵּיתִי הָרוּחַ סְעָרָה תֵּן לִי לָבוֹא וְלָלֶכֶת רַק לְנַגֵּן אַהֲבָה (חני ארבל)

היה זה אולי השבוע המטלטל של חיי. עד כה כמובן, כי אין לדעת מה צופן לי העתיד.. את המילים האלו אני כותב ממחלקה פנימית ד', לצד מיטתה של אימי, שמחלתה עיקשת ממנה. כל כך הרבה עבר בליבי השבוע: תקווה, דאגה, עצב, כאב, והשלמה. והמילים האלו של חני ארבל, בעיבוד של אהובה עוזרי ז"ל, עלו לי היום כתפילה לקראת סוף המפגש בקורס אביב של התקרבות. יחד נשכבנו על האדמה, ראש לצד ראש, מבט אל השמיים ואל צמרות האלונים. והמילים הטריטו את הלב. תפילת האדם: לבוא וללכת, ובין לבין בעיקר לנגן אהבה.

מה אנו ומה חיינו? לנגן ולהראות ולפעול מתוך אהבה. כמו מגדלור בלב ים, כשאתה לא יודע לאן לפנות ומה לעשות וכיצד נכון לפעול עכשיו ביומיום הכי פשוט - שאל את עצמך האם אתה כעת עומד לנגן ולפעול מתוך אהבה. כי בסוף נבוא ונלך, ונשמח ונראה, ונצבור רכוש וניפטר ממנו בבוא הימים, ומה יישאר מאיתנו אחרי הכל, מה ירשם בליבם של הסובבים אותנו כשאנחנו כבר לא נהיה כאן? חותמות של אהבה. במגע, בחיבוק, במילים, באוכל, בהתמסרות. מי ייתן ורפואה ואהבה יגיעו לכל מי שזקוק להן.