שְׁנֵי חֲדָרִים בַּלֵּב

כְּאִלּוּ יֵשׁ בַּלֵּב שְׁנֵי חֲדָרִים כְּדֵי שֶׁיּוּכַל אָדָם לָשֶׁבֶת בְּחֶדֶר אֶחָד עַל הַסַּפָּה וְלִבְכּוֹת כָּל הַבֹּקֶר וְאַחַר כָּךְ בַּצָּהֳרַיִם לָקוּם מֵהַסַּפָּה וּלְהֵאָנַח וְלָלֶכֶת לְחֶדֶר הַשֵּׁנִי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ, בְּכָל זֹאת לְהַמְשִׁיךְ. (יהודה גזבר)

את המילים האלו אני שומר קרוב אליי, לכל מקרה שלא יבוא. והנה באה עלינו הרעה הזו, וההלם והצער והכאב על האובדן האיום כבדים מנשוא. אך לצד אלו, מה שנדרש מאיתנו בימים הללו הוא לאסוף כוחות ולקום ולהמשיך ולרצות את החיים האלו עד מאוד, ולפעול כל אחד בתחומו על מנת שנוכל לחיות כאן עם ילדינו. להיות עם הילדים ולהשכיב אותם לישון למרות הפחדים, לחבק חברה שאיבדה את יקיריה, לארגן חבילות ללוחמינו בחזית או למפונים מהעוטף, לבשל ולתמוך בכל דרך, להתגייס למילואים או לכיתת הכוננות, ולקחת חלק במאמץ הלאומי. בעורף וגם בחזית, מדי פעם אפשר להזיל דמעה ולכאוב ולצעוק עד השמיים, ורגע אחר כך להישיר מבט קדימה ולהמשיך, בכל זאת להמשיך.