שִׂימִי רֶגֶל רִאשׁוֹנָה בְּבִלְתִּי קַיָּם

לֹא תּוּכַל לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים, מִבְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאָמָּנוּת הַתַּחְלִיפ. הַמַּיִם מַחֲלִיפִים עַצְמָם בְּבֹץ, כָּכָה גָּדֵל יַעַר. לְהַחְלִיפ אֶת עַצְמֶךָ פֵּרוּשׁוֹ לַחְדֹּל מִלִּהְיוֹת, שׁוּב אִבַּדְתִּי אַהֲבָה, שׁוּב אֲנִי קוֹנֶה כֶּלֶב. בָּאֹפֶן הַזֶּה הָיָה לִי כַּמּוּבָן יוֹתֵר מִכֶּלֶב אֶחָד, יוֹתֵר מִבַּיִת אֶחָד, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל לַהֲקַת מִטְרִיּוֹת. אֵיךְ אוּכַל לִחְיוֹת עַכְשָׁו, וְאֵיפֹה אֶמְצָא אַהֲבָה אַחֶרֶת לוּ רַק נִתָּן לְהַחֲלִיפ אוֹתוֹ דָּבָר בְּעַצְמוֹ. עֵינָיו שֶׁל הַכֶּלֶב הֶחָדָשׁ תְּלוּיוֹת בִּי, כְּאִלּוּ לֹא יִתָּכֵן כְּלָל לְהִפָּרֵד אוֹ לְהִנָּטֵשׁ, הָיְתָה לִי חֲבֵרָה שֶׁחִכְּתָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת לַאֲהוּבָהּ בָּרַכֶּבֶת, עַד שֶׁהָעוֹלָם יִסְפֹּר עַצְמוֹ אֶל יוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן. בָּתִּים נֶאֱמָנִים לְעַצְמָם עַד שֶׁהֵם מִתְפּוֹרְרִים. אֲנִי מְבִינָה עַכְשָׁו אֵיךְ מֵתוּ עַל דָּתָם הַמַּאֲמִינִים בְּשֶׁקֶר. מִי שֶׁחוֹשֵׁב כָּךְ לְעוֹלָם לֹא יִשְׁתַּכְלֵל בְּאָמָּנוּת הַתַּחְלִיפ אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי: קָדִימָה, שִׂימִי רֶגֶל רִאשׁוֹנָה בְּבִלְתִּי קַיָּם. (נורית זרחי)

אתמול ראיתי סרטון של חייל שפגשתי לפני שנה, כשבא יחד עם הצוות שלו לעין יעל, להתאושש מההלם שהם עברו יחד בראשית המלחמה. הוא נפצע קשה ושתי רגליו נקטעו. בחור צעיר כל כך, כמעט נער, על כיסא גלגלים, תלוי בזולת. מראהו היה עצוב ומעורר רחמים, עם כל כמה שניסה להסתיר את כאב הפציעה. אז אתמול ראיתי אותו שוב בכמה סרטונים, מתאמן בקפיצות בבריכה, גולש עם אופניים מיוחדים במדרון, עושה את הבלתי יאומן, גופו חזק כברזל ורצונו פלדה.

השבוע נפטר דוד משה, אח של אמי מהמושב. בגיל ארבעים וקצת נפצע קשה בתאונת דרכים ולמרות שמסלול חייו השתבש, הוא לא נתן לזה להפריע לו להגשים את ייעודו כחקלאי וכדוד אהוב שחד חידות ומספר סיפורים לכל הילדים, הנכדים והאחיינים.

חברים חדשים שהגיעו לחווה לפני ימים לא רבים, נראים קצת-תלושים-קצת-אבודים, ואיך בשבוע האחרון נראה שהפנים שלהם מאירות יותר, שמשהו נרגע, שהם לפתע חלק מהכלל, שיש קצת יותר מצד החיים.

לפעמים אתה שואל ברגע מסוים: איך אוכל לחיות עכשיו?

לפעמים אתה שואל: איפה הם הימים שהיו והאם נוכל לחזור לאחור?

לפעמים אתה חולם: דבר לא התרחש. ואז מתעורר.

אבל האדם חזק ממה שהחיים יכולים לעולל.

יש לעבור דרך ארוכה וקשה.

לפעמים זה דורש קפיצה מעל התהום.

לחדול מלהיות.

אבל אדם יכול לשים רגל אחת בבלתי קיים.

להסכים להישבר לתקופה.

להתפרק.

לגלות את הכוחות מחדש.

ולאט לאט להתרומם מעל המאורעות,

לקרוע את הים,

לחצות את המדבר,

ולשים עוד רגל בבלתי קיים ההופך למציאות.

זה מה שאנחנו למדים מהחטופים שחזרו, מהפצועים בגוף ובנפש, מאלו שאיבדו כמעט את הכל אך לא את הבלתי קיים.

והשנה נשב שוב לשולחן הסדר, בלב שבור ועיניים דומעות-מייחלות-מתפללות, לשובם של החטופים, לרפואת הפצועים, ולחיבוק לכל מי שליבו כואב ונלחם מדי יום למציאות טובה יותר. תודה לנורית זרחי על השיר היפה הזה שנותן עוד סיבה לקוות.